פרק 18

רחלי פרידמן

“חזרת בתשובה בשביל הבת שלך? מה זאת אומרת?”, אני שואלת את אבא שלי, מבולבלת. לא מבינה איך אדם יכול לחזור בתשובה בשביל מישהו אחר. זה נשמע לי קצת כמו רמאות. איך אפשר לקבל על עצמך אורח חיים תובעני כל כך, אורח חיים שחודר לך אל הנימים הדקים ביותר של הדם ומשנה אותם מבפנים כמו ננו-רובוט, אם אתה לא רוצה בזה ומאמין בזה מכל הלב?

“לא,” הוא אומר לי, קצת מתגמגם. הרי מילים הן לא הצד החזק שלו. “זה לא ככה. ברור שרציתי לחזור בתשובה וברור שאני שמח שעשיתי את זה, אבל התחלתי בגללה, בגלל שהיא חזרה. רציתי יותר… קשר… איתה”, הקול שלו קצת נסדק, כמו כלי חרס ישן שעומד להישבר, ואני משלימה את הפרטים לבד. הרי לחזור בתשובה זה לא באמת מספיק, גם אם חשבת שכן. אתה צריך גם לדעת ליזום קשרים, לשמר, לתחזק אותם, ובקיצור – מצב רוחני, טוב ככל שיהיה, אינו מהווה תחליף ליחסים אנושיים תקינים. אולי שם זה נפל, אבא. כי ברחת לשטח הלא נכון. 

וזה עצוב כל כך.

כי חזרת בתשובה, אבא. ביצעת את אחד מהשינויים הגדולים והמשמעותיים ביותר שאדם מסוגל לבצע. אבל הבת שלך – או בעצם, הבנות שלך – עדיין רחוקות ממך, מאוד. חלקי פאזל שבורים וחסרים, לא מצליחים להתאחות, לא מצליחים לרצות בכלל להיות שלם.

***

הרבה אחרי שאבא שלי הולך, אני עדיין שתולה באותו כיסא, כמעט מרגישה שורשים חודרים אל הריפוד. מה היה לפני הפגישה הזאת? לפני הטור הזה? לפני האחות הזאת, שאבא שלי חזר בתשובה בשבילה? לא זוכרת. לא יודעת. פועמת בי תחושה מוזרה, כאילו עבר עלי מבול: היו החיים שקודם, בטח שהיו, הנה, הילדים שלי ישנים במיטות והטאקי ששיחקתי איתם בצהריים מפוזר על הרצפה. אבל הכול נמחק כשאבא שלי הגיע. הכול אותחל מחדש, והראש שלי חורק כמו מחשב איטי מדי שצריך כמה דפיקות כדי לעבוד שוב.

עוצמת עיניים. מתנמנמת ככה, על השולחן. אולי זאת בכלל בריחה. כמה כבר יכולה להכיל התיבה שאני.

אני בת שבע, אולי שמונה. אני יפה ממש בבגד החדש שלי שאימא קנתה לי, ורוד כזה מהמם עם נצנצים כסופים שאני אוהבת. אני הולכת ברחוב לחוג בלט. אני לא כל כך אוהבת בלט, אבל חשבתי בהתחלה שאני כן ולכן אמא רשמה אותי ועכשיו היא לא מרשה לי להפסיק באמצע.

לא נורא. הבגד שלי יפה. וגם הנעליים, שנמצאות עכשיו בתיק כי לא נוח ללכת איתן ברחוב אלא רק ברצפה של הסטודיו, שהיא חומה בהירה וחלקה ונקייה תמיד כי אולגה כל הזמן עוברת עליה בסמרטוט עם ריח חזק של לימון. 

האוויר סביבי אפור. טיפות מתחילות לרדת. אני צוחקת, מרימה את הראש, פותחת את הפה לטעום את הגשם באוויר, כמו שאבא הראה לי פעם. 

הגשם מתחזק. אני מורידה שנייה את התיק לבדוק שהוא באמת סגור, שלא ירטבו לי הנעליים. מתחילה ללכת מהר יותר. נהיה לי קצת רטוב וקצת קר. אימא לא שמה לי קפוצ’ון כי היה כל כך חם מקודם וזה גם לא התאים לשמלה היפה שלי. 

אני כבר רואה מרחוק את השלט של הסטודיו, ‘פעימות’. אני ממהרת קדימה, אבל הדלת נעולה. אני דופקת בדלת, מושכת את הידית חזק, צועקת שיפתחו לי, אבל כנראה אין שם אף אחד וגם אם יש שם מישהו, הוא לא שומע אותי כי הרעש מהגשם כל כך חזק. המים עולים לי מסביב לרגליים, השמלה שלי כבר רטובה נורא וקפוא לי ואני בוכה בקול. 

אני מסתכלת למעלה. מישהו מסתכל עליי מהקומה השנייה, דרך החלון. זאת יעל. היא מחייכת אליי ומנופפת כאילו כלום, כאילו היא לא רואה שאני תקועה בחוץ, בגשם. אני מנסה לנופף לה בחזרה, לסמן לה שתפתח את הדלת, שאני לא מצליחה להיכנס, אבל היא נעלמת פתאום ואני נופלת אל תוך המים. הם קרים ומגעילים וממלאים לי את האף והפה.

אני מנסה לצרוח אבל אין לי קול.

ואז, כאילו אני הבוגרת שומעת את אני הצעירה, אני מתעוררת, ואנחנו צועקות בשני קולות.

***

כנראה נכנסתי למיטה בשלב מסוים, כי הנה אני כאן, בוהה בתקרה הלבנה שבא לי לסייד מחדש בצבע אחר, אולי מנטה או ורוד עתיק.

די נו, אל תברחי, גם לא לתקרה או לכביסה שצריך להעביר למייבש. פשוט תקשיבי לך.

אני עוצמת עיניים. מנסה לצלול אל תוך הרגשות שהחלום הזה, הקשה, הממשי עד כאב, מעלה בי. 

פחד. אני הולכת לטבוע.

עלבון עמוק. יעל, למה את לא פותחת לי, את לא אוהבת אותי יותר? תגידי, אימא איתך שם, בתוך הבניין, ולשתיכן לא אכפת ממני ביחד?

אבל. אובדן. כאילו החיים שלי היו יפים פעם ונהרסו, כאילו ליעל טוב ולי רע, כאילו היא בפנים ואני בחוץ.

השפלה. תגידי, לא מצאת לך על מה לחלום? אבא שלך היה אצלך, חוויה מטלטלת לכל הדעות, ואת חולמת חלומות מוזרים על יעל, כאילו האישה הזאת והפערים ביניכן זה כל מה שיש לך בחיים.

ופתאום אני קולטת. עוצמת עיניים בחזרה, מתמקדת, כמעט בכוח, במה שהכי קשה לי להתמקד בו, במה שהכי לא נעים לי לחשוב עליו: מה שיעל חושבת עלי ומה מכל זה אמיתי. איפה זה פוגש אותי, איפה אני מרגישה שיש משהו במה שהיא אומרת.

כן, מה לעשות, זה מה שמעסיק אותי. מותר לי. זאת לא עברה, זאת לא פחיתות, להיפך. יש כאן משהו שמהבהב לי שהוא רוצה טיפול, ומגיע לו טיפול, פשוט כי הוא חלק ממני.

תפסיקי כבר להדחיק, אני אומרת לי. תפסיקי כבר לאסור על עצמך לחשוב את המחשבות האלה, הכאילו אסורות. כאילו אסור לי לחשוב שרע לי. כאילו אם חזרתי בתשובה, אמור להיות לי טוב יותר מכל אדם אחר על פני האדמה, ואם אני מרגישה אחרת – אני לא בסדר.

הרי אני מפסידה כל כך הרבה מההדחקה הזו, מהנזיפה הפנימית בילדה שאני, כאילו אסור לה להיות ולהרגיש. 

אני מפסידה את היכולת לטפל בעצמי, להתבונן בעין אוהבת וחומלת על החיים שלי. לבדוק איפה לא טוב לי, לנסות לשנות את הטעון שינוי, ואם אין לי אפשרות לשנות – לנסות לקבל אותו, כמות שהוא, באהבה שלמה.

הגיע הזמן לצאת מן התיבה שלי. המבול כבר מאחוריי. האדמה עדיין לחה, אפשר לחפון אותה בכף היד, למולל אותה, לשאוף את הריח עמוק עמוק. די כבר עם הגישושים הזהירים האלו, עורב, יונה, עוד סיבוב ועוד סיבוב, עלה קטן של זית. די כבר להתחמק מכל השדים שמחכים לי, למרות שהם מפחידים כל כך שאפילו המחשבה עליהם גורמת לי להצטמרר. הגיע הזמן להתמודד עם מה שמחכה לי: בחוץ… וגם בפנים.

לורם איפסום דולור סיט אמט, קונסקטורר אדיפיסינג אלית לפרומי 

לורם איפסום דולור סיט אמט, קונסקטורר אדיפיסינג אלית לפרומי 

לורם איפסום דולור סיט אמט, קונסקטורר אדיפיסינג אלית לפרומי 

תגובות אחרונות

אולי יעניין אותך גם...

נפרדים ממרים, אהרון ותכף גם ממשה, איך מחזיקים בחבל האמונה?
מה מברכים על גבינה שעל קרקר? ועל הקטשופ עם הצ’יפס?
שבת מקור הברכה! הצטרפי למיזם כבוד השבת.
איך קשורים המרגלים – ליומיום השוטף שלנו? ומי אוכלת את מי?
בואי להכיר את הרוטב הארגנטינאי שהולך להקפיץ לך כל ארוחה!
מישהי בסביבתך עברה לידה שקטה? הפוסט הזה מיועד לך!

או צרו איתנו קשר

צרפו אותי 

התכנים החדשים
וגליום התוכן הדיגיטלי שלנו
ישר אליך!