חוי מספרת:
“אני משתחררת”, הסקרנות שלי אומרת לו בשתיים עשרה בצהריים. “מכתב השחרור יהיה מוכן עוד שעה. אתה בא?”
“עוד שעה?”, הוא נלחץ קצת. “שיתנו לך קודם ארוחת צהריים”.
“מוחלת להם על ארוחת הצהריים”, אני נבחלת מלחשוב על עוד אחת בצלחת פלסטיק. “אז אל תבוא. אני אקח מונית”.
“את לא יודעת את הכתובת”, הוא אומר לי, ואני מתיישבת שוב על המיטה, ליד המזוודה הסגולה ששוכבת עליה. “מה אני לא יודעת?”
“את הכתובת של הבית שלנו. עברנו דירה”.
“מי עבר?”
“אנחנו”, הוא אומר את המילה הזו יפה כל כך ואני תוהה מתי בפעם האחרונה הוא כלל אותי איתו במילה אחת.
“עברנו דירה”, אני חוזרת כמו זקנה מבולבלת. “לאן?”, שואלת בלי סקרנות.
“אני אבוא לקחת אותך בשתיים וחצי. תטיילי בינתיים קצת למטה”, מציע לי אלוף הרעיונות.
“אם אני אטייל למטה, יאשפזו אותי שוב”, אני אומרת בשקט. הוא שואל מה, ואני אומרת שלא משנה וצונחת אל הקיר שמאחורי המיטה.
איך בא לי ללחוץ ולקרוא לאחות עכשיו. לבקש כדור כלשהו ולישון ולישון ולישון. בלי ללכת לשום מקום.
הדירה שלנו… היא עולה מול עיניי עם כל מגרעותיה. הדירה המתוקה שבפעם הראשונה שדרכתי בה התנפנף אחרי קוקו חום חלק וחמוד. ובלעתי אותה בעיניים פשוטות שעוד לא ראו את החיים.
הדירה שאבא ואמא ישבו בגללה כמה לילות טובים על יד השולחן בסלון עם מחשבונים ומספרים ומספרי טלפון של גמחי”ם.
הדירה ההיא שאמא חיבקה אותי חזק כל כך כשאני ואפרים חתמנו עליה אצל העורך דין כמו ג’נטלמנים. ואמרתי לה בכזו פשטות “תודה”.
לאן הוא העביר ממנה את כל הדברים שלי? מי ארז את המגירה של המכתבים שהעברתי מבית ההורים כדי ששום אחות לא תשזוף בהם את עיניה? מי ארגן את הבגדים האישיים שלי בארון בדירה החדשה? איפה היא? באזור? אולי בעיר אחרת? אולי…
אולי בארץ אחרת. משהו מזוכיסטי מדבר בי בפנים. אחות פותחת את הווילון שלי. חסרת פרטיות אני מרימה אליה עיניים בלי להסתדר. ביד שלה יש כמה מסמכים מהודקים. “הנה, המכתב שלך מוכן. נעבור יחד על ההמלצות שהרופא כתב לך?” אני מהנהנת. מתכוונת שהיא מוזמנת לעבור עליהן לבד בעצמה. שומעת מרחוק את חופשת השמירה הארוכה שעליה הוא ממליץ ואת המקרים שבהם יש לשוב בדחיפות למיון.
היא מסיימת, מסתכלת סביב ושואלת אם אני מוכנה ואם מישהו בא לאסוף אותי.
“בעלי יגיע”, אני אומרת בעודי שרועה ליד המזוודה הסגולה, והחיוך שלה מראה כמה התשובה הזו יפה ונכונה פה.
ובעלי מגיע, ולוקח את הדברים שלי בעצמו. אני נגררת אחריו כמו משתחררת מבית חולים ונכנסת אל האוטו היפה שלנו.
הוא שם מוזיקה טובה ואני מחכה שידליק את הווייז, אבל הוא מעניק לי את חווית הסקרנות לעוד חצי שעה ומסתדר בלעדיו.
בהתחלה אני בולעת את הדרך, מנסה לאחוז כל סיבוב ולדמיין בכל רחוב את העצירה שתבוא. אבל הוא ממשיך ונוסע, ונראה שהדרך אל הבית שלי לא תסתיים אי פעם.
הוא מציע שנעצור ונרד לאכול איפשהו, ואני אומרת שאין לי תאבון. ואני רוצה לישון.
והדרך מתארכת עוד. והעיניים שלי עייפות כל כך מלעקוב אחריה. והשירים מנגנים את שלהם.
ואני עוצמת אותן, את עיני, נותנת להן להיעצם ולהתנתק. ולמסור את עצמי גם אל כל מה שנלקח ממני.
אז בדיוק אני מרגישה עצירה ארוכה מידי בשביל רמזור. והמנוע דומם יחד עם המוזיקה שמשתתקת. ואני עוד לא רואה איפה אני, רק שומעת את הקול שלו אומר, “כאן”.
