פרק 17

רחלי פרידמן

יש לי עוד מיליון שאלות לשאול את אבא שלי, אבל איכשהו, הישיבה הנינוחה העצובה הזו אחד מול השני משכיחה ממני את רובן והופכת את הנותרות ללא רלוונטיות.

ועדיין, יש דברים שאני חייבת לדעת.

“למה דווקא אני??”, אני מרגישה את עיניה הכחולות של יעל נעוצות בגבי ומצטמררת. יש לך עוד שתי בנות ששרפת איתן גשרים, למה דווקא אליי בנית אחד חדש??

הוא שותק. מחטט בכיסי המכנסיים. מוציא טישיו משומש, חפיסת סיגריות מכווצ’צ’ת, כמה כרטיסי אשראי, חשבוניות ישנות. אני כובשת חיוך. כובשת גם את הדחף למיין לו את כל הקשקשת הזו ולהעיף את רובה לפח. לפעמים אני עושה את זה ליונתן ומתחרטת אחר כך, כמו למשל כשמתברר לי שזרקתי בטעות את הכרטיסייה של הבריכה.

“אני לא מוצא את זה עכשיו”, הוא אומר לי בסוף, נבוך, בדיוק כפי שניתן היה לצפות. “זה היה לי בכיס הזה… לא, השני… אה! הנה זה!”, הוא שולף גזיר עיתון מקופל מכיס החולצה.

פורש, מראה לי ואני נרתעת.

טורה של יעל מכה שנית.

***

כותרת: אחיות #4.

מה, יכול להיות שכבר עברו שני טורים על עצמי שלא התעניינתי בהם בכלל?! אני מוחאת לי כפיים בלב. הנה, רואה, יעל? הטור שלך לא ממש מעניין אותי. אפשר לחשוב מה את כבר כותבת שם. כבר עדיף להתעמק בהוראות ההפעלה הפיוטיות של המדפסת, כמו שאורי עושה כשמשעמם לו.

אוף. על מי אני עובדת? הטור הזה מעניין אותי ועוד איך, והעובדה שלא קראתי אותו רק מעידה עד כמה הסיפור עם אבא שלי שאב אותי בוואקום.

טוב, נו. תקראי כבר, תגמרי עם זה ודי.

“…אנשים שואלים אותי: נו, אז אחותך חזרה בתשובה. מה כל כך נורא, העיקר שטוב לה, נכון?

אז זהו, שאני לא בטוחה שכל כך טוב לה.

כלומר, ברור שהייתי רוצה להאמין שכן. הייתי רוצה לחשוב שאחותי האהובה הלכה אחרי האור והיום היא חיה חיים של רוחניות והגשמה, בדרך לגיטימית משלה.

אבל לא.

אני הכרתי אותה קודם. הכרתי אישה צעירה וחזקה עם חלומות גדולים, עם קול משלה. ואיך יכול להיות לה טוב, לאישה הזו שהכרתי, בחברה שכובלת אותה, שלא נותנת לה להגשים את עצמה ולהיות מי שהיא?!

איך יכול להיות לה טוב, אם היום לא רק שאין לה את החופש לבטא את עצמה, אלא גם עצם הרצון לבטא את עצמה נחנק תחת שמיכה פטריארכלית של גידול ילדים וכלים וכביסות?!

איך יכול להיות לה טוב, אם היא מפרנסת כמעט יחידה, ובמקום לחפש עבודה שמתאימה לכישורים המדהימים שלה, הצורך הדוחק בלחם ובשכר לימוד דוחף אותה להסתפק במועט תעסוקתי של חצי משרת שכר מינימום עלובה?!”

המילים טסות לי מול העיניים ואני לא מספיקה אפילו לחשוב, מה גם שאבא שלי מתבונן בי מעבר לשולחן, בוחן את התגובות שלי.

“אז את זה קראת”, אני אומרת לו בנימה יבשה, הכי יבשה שאפשר. “אני מקווה שאתה מבין שזה הכול, הכול, הכול שטויות”. אני מטיחה את הדף אל השולחן. רגע, הכול שטויות? באמת הכול שטויות? אני לוקחת את המחשבה החצופה הזאת ומעיפה אותה הצידה. נטפל בך מאוחר יותר, אני מסננת לעברה, כמו אימא לילד שבועט וצורח באמצע הרחוב.  

“אוקיי”, הוא אומר לי, ענייני כמעט כמוני.

שתיקה שוב שוררת בינינו. אני מעבדת כמה רגשות נסערים וקטעי משפטים שאני צריכה לזרוק ליעל בהזדמנות הקרובה, והפנים שלו לא מביעות כלום, כך שאין לי מושג מה הוא חושב. תעלומה, האיש הזה. אני נדהמת מהפער בינינו. אני שקופה יותר מאוויר, אין דרך לא לדעת מה אני מרגישה ברגע נתון אלא אם כן עוצמים עיניים, ויונתן טוען שגם זה לא עוזר. אבא שלי, לעומת זאת, אטום יותר מתחתית מלוכלכת של סיר.

“אז קראת עליי טור”, אני אומרת בסוף, “מה בטור הזה גרם לך לבוא עכשיו???” כלומר, היית צריך טור בעיתון כדי להיזכר שאני קיימת?? מצד שני, טוב שהיית צריך רק טור ולא, נניח, שלט ענק בנתיבי איילון: היי!! יש לך בת וקוראים לה אליענה!!!

הוא נראה נבוך. “אני לא יודע למה באתי עכשיו”, הוא אומר לי. “לא יודע. יכול להיות שהייתי צריך לבוא קודם”.

“יכול להיות באמת”, אני מרימה גבה אחת סרקסטית.  

העיניים שלו נוצצות קצת, כאילו יש בהן דמעות. “את צודקת. זאת הייתה טעות”.

אבל לא למדת מהטעות הזאת, אני שותקת לו. חזרת עליה שוב, ושוב, ושוב, בכל יום שלא יצרת איתנו קשר; בכל מערכת יחסים שהרסת.

“איך קוראים לבת שלך שאני לא מכירה?”, אני מעבירה נושא. קשה לי להכיל את הכאב, הכעס, שהשיחה הזו מעוררת בי.

“קוראים לה אנסטסיה. נסיה, בעצם. את רואה אותי ככה?”, הוא מחווה על הבגדים שלו, הבגדים שאיני יכולה שלא לחשוב עליהם כעל תחפושת לא מוצלחת במיוחד, “זה בגללה. ובשבילה”. 

לורם איפסום דולור סיט אמט, קונסקטורר אדיפיסינג אלית לפרומי 

לורם איפסום דולור סיט אמט, קונסקטורר אדיפיסינג אלית לפרומי 

לורם איפסום דולור סיט אמט, קונסקטורר אדיפיסינג אלית לפרומי 

תגובות אחרונות

אולי יעניין אותך גם...

אוהבת ליצור? סדנה במיוחד בשבילך, קצת הרפיה וחדוות יצירה.
משהו, החלק הנשי הזה שאוהב יופי וטעם, התעורר בי. פתאום רציתי שהסלון שלי יהיה באמת יפה ושהמטבח שלי יהיה מעוצב עד הקצה.
טובעת בים מטלות ורוצה לנהל זמן בצורה נכונה? בואי ללמוד מה זה באמת.
הוא בבית הכנסת, לומד, ואת? עם הטיטולים והילדים בבית…רחוקה?
איך יודעים אם מברכים על המאכל מזונות? הדרכה חשובה.
אנחנו זקוקים לזכויות! מוסיפים בכבוד שבת קודש.

או צרו איתנו קשר

צרפו אותי 

התכנים החדשים
וגליום התוכן הדיגיטלי שלנו
ישר אליך!