פרק 13

רחלי פרידמן

הילדים שלי כאלה מעצבנים לפעמים.

הייתי צדיקה, הכנתי להם מרק כתום ואפילו זכרתי לקנות שקדי מרק (לאורי ולאבא שלו) וקרוטונים (לנועה ולאמא שלה). אחר כך בישלתי פסטה לבנה, פשוטה-פשוטה, סתם, שיהיה ליתר ביטחון ולאוהבי הפחמימות הריקות.

מה בסוף?

המרק הכתום, על דלעותיו, קישואיו, קרוטוניו העסיסיים ועשבי התיבול מלאי הבריאות והטעם, בקושי זכה למבט מזלזל בטרם הודח הצידה בידי הפסטה הלבנה והספוגית, שכמובן הוטבעה בשלולית קטשופ עתירת סוכרים ונתרן. 

היחידה שנעתרה לתחנוניי האילמים ואכלה קערת מרק תוך כדי מצמוצים נלהבים הייתה שירוש המתוקה שלי, אך בהתחשב במסלול הארוך והמפותל שערך המרק על רכיביו לאורך הסוודר, המכנס, הנעל, הכיסא והרצפה, אני מוצאת את עצמי תוהה כמה אחוזים הגיעו לבטן שלה והאם זה באמת היה שווה את כל הבלגן.

מצד שני. “אימא, זה טעים נורא! תודה!!”, נועה מרימה אליי מבט זורח ופרצוף מוכתם בקטשופ מקערת הפסטה שלה, ואני צוחקת ומבליעה אנחה. לפעמים כל כך קל לקנות אותם. לפעמים כל כך קשה. 

שירוש שופכת את המרק שלה על נועה והרגע הקסום תם. נועהל’ה צורחת, אורי מצביע עליה ומתגלגל מצחוק, הנסיכה שירי בוכה בעלבון ואני מנסה להשתלט על כל המהומה ובד בבד להיזכר איפה יש מגבונים. 

ברגע הזה בדיוק מישהו דופק בדלת. ואז הוא דופק עוד פעם, חזק יותר, כי כנראה הוא חושב שלא שמענו, ואז הוא מצלצל בפעמון.

אוך. טוב, נפתח לך, אני ממלמלת לעצמי, לפני שתוציא איזה פטיש או גרזן או משהו. 

אני פותחת את הדלת לכדי חריץ. קצת קשה לפתוח אותה לכדי פתח רחב יותר כשזאטוטה מנומרת במרק נדחפת לפנייך בהתלהבות, סימני הדמעות עדיין על לחייה, וצועקת, “מישם? מישם??”

האורח, או לכל הפחות החלק הזעום שאני רואה ממנו, נראה נבוך למדי ולא מוכן בעליל לענות על השאלה. הוא עומד ושותק, ואני בינתיים מעבדת פרטים: זקן דליל מדובלל שלא מסתיר צלקת קטנה וורודה על הלחי, פנים רזות וקמוטות שבמרכזן שקועות שתי עיניים שחורות. אצבעות צהובות מניקוטין ממוללות חוטי ציצית אפרפרים. 

“כן?”, אני שואלת, מנסה להסוות את חוסר הסבלנות שלי, משימה השקולה לניסיון לכלוא את האוויר בתוך צמיג מפונצ’ר. 

הוא עדיין שותק. השפתיים שלו זזות כאילו הוא רוצה לדבר ולא מצליח. ופתאום, משהו בי נרתע, נרעד, נאטם; כאילו הלב שלי קולט משהו שהמוח עדיין לא עיבד.

“אימא, מי זה האיש הזה?”, אורי מפציע מאחוריי, נוגס בפלח קלמנטינה כתמתם. 

“ששש, אני לא יודעת, הוא תיכף יגיד לנו”, אני עונה לו, מהדקת אותו אליי. 

האורח מתבונן בילדים שלי. נדמה לי שהוא נושם קצת מהר יותר. מתבונן בי כאילו הוא מתחנן שאדע כבר, שאבין. 

אבל אני לא רוצה לדעת. 

“כן?”, אני שואלת שוב ונימת הקול שלי תוקפנית במקצת, “אפשר לעזור?”

“לא יודע”, הוא אומר בחיוך מוזר. “אולי”.

הוא מוציא משהו לבן מהכיס. מושיט לי. 

פתק. קטן, ישן, מקומט ומשוטח כולו. מעוטר לבבות דהויים, מחוקים כמו טעות במבחן. 

“לאבה היקר אתה החי חמוד בעולם 

ואני אואבת אותך

תודה אל זה שקניתה לי כדור ושקניתה לי ממתק”.

אני מכווצת את השפתיים. מושיטה לו בחזרה את הפתק. מה אני אמורה לעשות עם זה בכלל, תיקח את זה ממני, תיקח את עצמך ואת הסיטואציה הזאת מפה. 

מישירה מבט. 

“אז אתה אבא שלי?” 

לורם איפסום דולור סיט אמט, קונסקטורר אדיפיסינג אלית לפרומי 

לורם איפסום דולור סיט אמט, קונסקטורר אדיפיסינג אלית לפרומי 

לורם איפסום דולור סיט אמט, קונסקטורר אדיפיסינג אלית לפרומי 

תגובות אחרונות

אולי יעניין אותך גם...

אוהבת ליצור? סדנה במיוחד בשבילך, קצת הרפיה וחדוות יצירה.
משהו, החלק הנשי הזה שאוהב יופי וטעם, התעורר בי. פתאום רציתי שהסלון שלי יהיה באמת יפה ושהמטבח שלי יהיה מעוצב עד הקצה.
טובעת בים מטלות ורוצה לנהל זמן בצורה נכונה? בואי ללמוד מה זה באמת.
הוא בבית הכנסת, לומד, ואת? עם הטיטולים והילדים בבית…רחוקה?
איך יודעים אם מברכים על המאכל מזונות? הדרכה חשובה.
אנחנו זקוקים לזכויות! מוסיפים בכבוד שבת קודש.

או צרו איתנו קשר

צרפו אותי 

התכנים החדשים
וגליום התוכן הדיגיטלי שלנו
ישר אליך!