פרק 12

רחלי פרידמן

הבוקר שלמחרת מוצא אותי, כמה מפתיע, במיטה. השעה שבע וחצי ואני לא מצליחה לגרד את עצמי החוצה, למרות שאני יודעת שאני אתחרט על כך מכל הלב בסביבות השעה שמונה ורבע, כשכולם יצטרכו לצאת ועדיין לא יהיו מוכנים.

“שוקו חם?”, יונתן בפתח החדר. חזר כבר מהתפילה. לפעמים אני כל כך מעריכה את המשמעת העצמית שלו.

אני מהנהנת בלי מילים. מתעלמת לרגע מן השאלה, העקרונית למדי, מה יקרה אם אדחה את הקימה בעוד כמה דקות.  

אבל מסתבר למפרע שהדאגה שלי מיותרת לגמרי, כי יונתן הצדיק כבר העיר אותם קודם, הלביש את שירי וכעת הוא שולח אותה אל הגן עם אורי ועם כמה ביסקוויטים שגורמים לצהלות האושר שלה להישמע בכל הבית.  

גילויי המסירות הקטנים-גדולים האלו גורמים לי לדמוע. אלו דמעות מורכבות: יש בהן אושר על המשפחה המתוקה והתומכת שזכיתי לה, אבל יש בהן גם עצב. כי אם עוזרים לך ותומכים בך כל כך, אולי זה אומר שאת מעוררת רחמים בדיוק כפי שאת מרגישה; מסכנה עד כדי כך שאפילו אורי, שבימים כתיקונם מגלה רמת רגישות של חצץ מדרכות מצוי, מתהלך בבית על קצות אצבעותיו ועושה מאמצים ראויים לציון שלא לעצבן את נועה מעבר למה שהוא חייב כדי לחוש את עצמו חי.  

“שטויות”, יונתן נדהם מעצם העובדה שמצאתי לי סיבה חדשה להתאמלל בגינה. “זה שקשה לך כמה ימים זה עדיין לא אומר שאת מסכנה, ומותר לי לחנך את הילדים האלה להתחשב בך קצת, זאת לא עבירה!” 

אני עוצמת עיניים ועוד כמה דמעות זולגות. מרגישה כמו סמרטוט רווי וספוג, שכל תזוזה גורמת לו לנטוף. 

“את חייבת לצאת לאנשהו, את לא יכולה כל היום רק לחשוב על יעל ועל אימא שלך”, יונתן נואש ונחרץ בו זמנית. הוא צודק. יש עוד דברים בחיים שלי חוץ מהסיפור הזה, למרות שכרגע אני לא ממש מצליחה לזכור מה הם.

“אני דווקא יוצאת. לעבודה, לגנים של הילדים…”, אני מנסה להתבדח, אבל פניו הדאוגות של יונתן מודיעות לי שהבדיחה כנראה לא הייתה מוצלחת מדי. 

הוא מבקש ממני לצאת. לבלות בוקר עם חברה. אבל כשאני עוצמת (שוב) עיניים, זה לא בהכרח מרגיש לי נכון. מה, לשוטט עכשיו בין חנויות נעליים לחנויות תכשיטים, לחפש את העגיל המושלם ואת השמלה שאולי-אולי תשמח אותי?!

מה את באמת רוצה, אני מנסה לשאול את עצמי בשקט אחרי שיונתן יוצא ללמוד (כן, נפתח כאן כולל חדש לבעלי תשובה ויונתן לומד בו חצי יום וממש מוצא את עצמו. עדיין מחפשים פתרון לחצי היום השני). מה באמת ישמח אותך, אליענה?

אז אחר הצהריים אני ניגשת לארון היצירות במרפסת. שם, במדפים העליונים, מעל הטושים של הילדים, צבעי הפנדה והמים, הפלסטלינה והמדבקות – מונחים החומרים הישנים שלי.

חמר. אקריליק. צבעי שמן. קנבס. זהב וכסף ושברי זכוכית ודבק פלסטי ומכחולים מכל מיני סוגים ופיסות עץ ישנות ועלים מיובשים.

אני מתחילה לצייר על הקנבס. לא ממש יודעת מה יצא. עוצמת עיניים מטאפוריות, סומכת על הידיים שלי שהן יודעות מה הן רוצות, יודעות לטייל את הדרך הביתה.

הילדים מתקבצים סביבי, מרותקים. “אימא! זה מעלף!!”, נועה משתפכת לי, ילדה שכולה לב ותלתלים, ואורי רק מתבונן, פניו מלאות תשוקה שאני מכירה טוב כל כך.

אז אני מוציאה גם להם בריסטולים וגואש. לא מוצאת סינרים עכשיו אז מוותרת מראש, למרות שמן הסתם אתחרט על כך אחר כך, כשהילדים שלי יהיו מצופים בשכבה צבעונית דקה; רק שולפת גופיה ישנה וכורכת בה איכשהו את שירי הצוהלת.  

הבריסטולים שלהם נמלאים כתמי צבע, הסלון נמלא מוזיקה קצבית, וגם הציור שלי לובש צורה. אני מרגישה חיות ישנה, מוכרת, מחלחלת בי סוף סוף. 

יונתן פותח את הדלת. “היי, מה קורה פה??”, הוא משוטט בין כתמי הצבע על הרצפה שאשתו מתעלמת מהם בחן ומתנגש חזיתית בשירוש, שכתמים ירוקים, אדומים וצהובים מעטרים את כולה אבל החיוך הזורח שלה מפצה על הכול.

כנראה שגם החיוך שלי, כי יונתן רואה אותי ועיניו אורות. “מה ציירת לנו כאן?”, הוא נעמד לידי, מכווץ גבות. גם אני מתרחקת, מנסה לבחון את הציור שלי מפרספקטיבה קצת אחרת.

יש כאן דמות. אבסטרקטית, מטושטשת, אבל משהו בה מוכר. ידיים מכסות על העיניים, על שפתיה רמז חיוך. 

מרגישה משהו עובר בי, כמו זרם חשמלי. זה זה. שחררי, אליענה. תעצמי קצת עיניים. תני לעצמך להרפות, ממילא אין לך שליטה על מה שקורה. לא כל העולם תלוי בך. איזה נס שהוא לא. 

“אני יודעת איך לקרוא לציור הזה”, אני מרימה עיניים אל יונתן.

“איך?”

לבטוח“.

לורם איפסום דולור סיט אמט, קונסקטורר אדיפיסינג אלית לפרומי 

לורם איפסום דולור סיט אמט, קונסקטורר אדיפיסינג אלית לפרומי 

לורם איפסום דולור סיט אמט, קונסקטורר אדיפיסינג אלית לפרומי 

תגובות אחרונות

אולי יעניין אותך גם...

כיצד מברכים? על מה צריך להקפיד בשעת הברכה?
רגעים כאלה, של יום שישי. מכירה?
על מה מסופר בפרשה? הצצה מהירה על פרשת השבוע.
מה מלמדת אותנו אמה עבריה על הגאולה העתידה לבוא, בקרוב?
על מה מסופר בפרשה? הצצה מהירה על פרשת השבוע.
בואי נדבר על זה…. איך לא עושים כלום, אבל באמת?

או צרו איתנו קשר

צרפו אותי 

התכנים החדשים
וגליום התוכן הדיגיטלי שלנו
ישר אליך!