פרק 1

רחלי פרידמן

יש כאלה שחושבים שלחזור בתשובה זה סוג של מחלת נפש, נדירה למדי אבל לא מספיק. הם אלו שמתאבלים על לכתך לבלי שוב אל החושך הגדול, ומעל קפה הפוך נטול קפאין ודל שומן מצקצקים קלות בלשונם ואומרים, “אה!! לא ידעתי שהיא לקחה את העזיבה של אבא שלה כל כך קשה”, או- “טוב, היא אף פעם לא הייתה לגמרי בסדר בראש. מה לעשות, קורה”. אם הם ליברלים בעיני עצמם, ייתכן שאף יגידו את המשפט הבא ובכך יסגרו את הפינה הפלורליסטית, “נו, העיקר שיהיה להם טוב”.

אחרים, לרוב מן הצד השני של הרצף, מביטים בך בעיניים עגולות ונלהבות, כאילו עצם קיומך מאשר את אמיתות התורה. הם אלו שישאלו אותך בלהיטות כיצד חזרת בתשובה, מה עשית קודם ואיזה תואר יש לך. כמובן, הם ינסו לוודא שלא חזרת בתשובה כתוצאה ממשבר, חלילה, אלא פשוט כי הניצוץ היהודי שבך התעורר לחיים, עינייך נפקחו לרווחה, ראית אור גדול ומסנוור, רצת לקראתו בחדווה ופתאום מצאת את עצמך כאן, מחליפה טיטול לילד מיילל ובקושי גומרת את החודש, אבל מאושרת וזורחת להפליא.

ואני? ובכן, אני ממוקמת איפשהו באמצע הריאלי. כן, חזרתי בתשובה. לא, לא עברתי משבר, על כל פנים לא כזה שרבות מחברותיי, החרדיות והחילוניות, לא עברו ועוברות מדי פעם. לא, גם לא זכיתי לחיזיון נבואי כלשהו. מה לעשות, כנראה הייתי צריכה לגלות את האור מכוח בחירתי האישית.

אז מה כן? תובנות קטנות, עדינות, כמו טיפות של גשם. שינוי אורח חיים איטי אבל בטוח. עשייה רגועה, אוהבת, למען אמיתות שאני מאמינה בהן. אז כן, האור נגלה אליי, אבל לא כהבזק גדול אלא יותר בהבהובים זעירים, מעניקי כוח. והנה, אני כאן, משפשפת עיניים ותוהה לפרקים של מי החיים האלה בעצם.

אז קוראים לי אליענה. אני אוהבת את השם הזה. אהבתי אותו עוד לפני שחזרתי בתשובה, ואני אוהבת אותו היום אפילו יותר. בגלל הצליל, בגלל המשמעות. בגלל התחושה הדקה הזאת, כאילו השם הזה, שניתן לי כשעדיין הייתי תינוקת רכה וגולמית, בעצם בישר על הייעוד שלי. אלי-ענה.

עד שחזרתי בתשובה הייתי סטודנטית מן הזן הנצחי. מה לא למדתי: פסיכולוגיה וכתיבה יוצרת, ציור בשמן ופיסול בחמר, קצת עריכת דין וקצת ריקוד וטיפ-טיפה רפלקסולוגיה. סיימתי את התואר בפסיכולוגיה תוך כדי התשובה, אבל זה לא עוזר לי במיוחד בעבודה הנוכחית שלי כמזכירה משרדית מתוסכלת. עבודה שלפעמים פשוט בא לי לזרוק אותה אל הקיר ולצפות בה נוזלת, מנופצת כמו ביצה רכה. לפעמים אני שואלת את עצמי איזו עבודה אני מחפשת בדיוק, אבל אין לי מושג כי כנראה עדיין לא המציאו אותה.

את כל התסכולים האומנותיים שלי אני משפריצה על הקירות הפרטיים שלי, ולא פעם זכיתי בעונג לראות אנשים המוכים בסנוור זמני לנוכח תמונות השמן הענקיות, הכריות הרקומות, הצמחים (למדתי פעם גינון טיפולי) וחפצי הנוי הפזורים ברישול מכוון (כלומר, אני מספרת לעצמי שהוא מכוון. רוב הזמן זה פשוט בלגן).

אז כן. שמי אליענה שי. פעם הייתי סטודנטית נצחית, היום אני רעיה ואם. פעם הייתי חילונית, היום אני חרדית. אף אחד מהעבר שלי לא היה מזהה אותי, לו פסע ברחוב עמוס האופניים והעגלות שבו אני גרה. אבל איכשהו, בתוך תוכי, למרות שאני נראית שונה כל כך, אני עדיין אותה ילדה, אותה נערה, אותה אישה. אותו החיפוש שהוביל אותי אז, מוביל אותי גם היום. לפעמים, כמובן, הוא נקבר תחת ערמות של כביסה. לפעמים הוא מבצבץ מתוכן כמו דמעה חמה, כמו שיר. לפעמים הילדים שלי לא מבינים למה אני רגע בוכה רגע צוחקת. רוב הזמן גם אני לא מבינה.

אבל תמיד תמיד, גם כשאני שמוטה במיטה וגם כשאני רצה לעבודה, בין שאני עוטפת בחיבוק את הילדה שלי ובין שאני מכינה מרק כתום – אי שם, עמוק בתוך הלב, יש בי זיק זעיר, בוער, שקשור לאינסוף.

הממ. אז אולי אני כבר לא בדיוק אותה אחת.

לורם איפסום דולור סיט אמט, קונסקטורר אדיפיסינג אלית לפרומי 

לורם איפסום דולור סיט אמט, קונסקטורר אדיפיסינג אלית לפרומי 

לורם איפסום דולור סיט אמט, קונסקטורר אדיפיסינג אלית לפרומי 

תגובות אחרונות

אולי יעניין אותך גם...

אוהבת ליצור? סדנה במיוחד בשבילך, קצת הרפיה וחדוות יצירה.
משהו, החלק הנשי הזה שאוהב יופי וטעם, התעורר בי. פתאום רציתי שהסלון שלי יהיה באמת יפה ושהמטבח שלי יהיה מעוצב עד הקצה.
טובעת בים מטלות ורוצה לנהל זמן בצורה נכונה? בואי ללמוד מה זה באמת.
הוא בבית הכנסת, לומד, ואת? עם הטיטולים והילדים בבית…רחוקה?
איך יודעים אם מברכים על המאכל מזונות? הדרכה חשובה.
אנחנו זקוקים לזכויות! מוסיפים בכבוד שבת קודש.

או צרו איתנו קשר

צרפו אותי 

התכנים החדשים
וגליום התוכן הדיגיטלי שלנו
ישר אליך!