אני אוהבת חול של שפת הים.
לא, לא בשביל לאכול אותו (כמו ששירי שלי חושבת, ככל הנראה, אם לשפוט לפי פיה המפיק קולות גריסה חשודים).
בשביל למשש אותו. בשביל לתת לו לזלוג בין האצבעות. בשביל לחפור בו באצבעות של הרגליים. בשביל לשבת על קו הים, כמעט-כמעט בתוך המים, וללמד את נועה ושירי לבנות ארמון גבוה מטפטופים של חול רטוב, בדיוק כמו שאני עשיתי כשהייתי בגילן.
בגילן החיים היו שונים לגמרי, ואני נותנת למשהו להרטיב לי קצת את העיניים כשאני נזכרת בים של הילדות שלי. ים של שישי בבוקר, אבטיח ומילון ונינוחות שלא פגשתי אצל ההורים שלי באף הזדמנות אחרת, כמו מעיין צלול לגמוע ממנו כשאת כמעט גוועת בצמא.
אבל עכשיו אמא שלי יושבת איתי (“אמא, בואי איתנו לים, את תמיד אומרת שאין כמו חוף נפרד”, אמרתי לה היום בבוקר, וכל כך שמחתי שהיא נענתה להזמנה, למרות שניסיתי להסתיר את השמחה הזו אפילו מעצמי. זה מביך להתלהב כל כך כשאמא שלך באה, כאילו זה סותר את האני הבוגר שלך, זה שמשכנע את עצמו שהוא יכול לבד). אני מזהיבה לאיטי, עוצמת עיניים מול השמש. נועה ושירי משחקות בחול לידי. כל כך יפה כאן, כל כך רחב ידיים. שמש, שמים וים, כחול וצהוב וזהב. אולי תיכף אכנס אל הים, מתחיל להיות קצת חם.
אימא שלי מגניבה אלי מבטים. היא בבירור חוששת שהצעקות אתמול בפלאפון היו רק החזרה הגנרלית לקראת הדבר האמיתי.
אבל במצב רוח השמשי והרוגע שאני שורה בו, קשה לי לכעוס. אני אפילו מצליחה קצת לרחם עליה. סך הכול אם מסורה ואוהבת, המנסה כל חייה לרצות את כולם, ומגלה להפתעתה שאי אפשר; שלעיתים לא נדירות, ריצוי צד אחד קשור בהכרח בפגיעה בצד השני.
היא פותחת את הפה קלות, סוגרת אותו בחזרה. אני מגלה, להפתעתי, שאני לא באמת רוצה שהיא תתנצל. מנסה לדמיין מה הייתי מרגישה אם נועה שלי הייתה פורשת לאיזה עשור לחו”ל ופתאום חוזרת; בטח שהייתי מתלהבת, בטח שהייתי מבלה איתה כל רגע פנוי, בטח שהייתי נמסה על הנכדים שלי שפתאום אפשר לגעת בהם ולחבק ולנשק אותם ולהרגיש אותם נמעכים אליי וכמעט פועמים בתוכי.
אז מה אני רוצה ממנה??
אימא שלי צוחקת ממשהו ששירי אמרה. נועה באה מאחורה, נשענת עליה, והיא מסתובבת אליה כדי לתת לה נשיקה.
אני מרגישה פעימה חמה בעומק הגרון, כמו מעגל חשמלי שנסגר.
הנה, זה, זה בדיוק מה שאני רוצה ממנה.
אני לוכדת את המבט שלה. שמה את ידי בידה. איזה כיף שאת כאן, אני אומרת לה.
היא מחייכת. החיוך שלה חם כמו השמש.
לפעמים חיוך זה כל מה שצריך.
***
אבל בפעמים אחרות, חיוך לא ממש מספק תשובה, כמו למשל כשבדרך חזור מהים הפלאפון שלי מצלצל ואבא שלי מהבהב על הצג (“א.ב.”, קראתי לו. מין שם קוד שלא אומר כלום למי שלא בעניינים).
אין לי סיבה שלא לענות לו עכשיו, מלבד העובדה שאימא שלי יושבת לידי, במושב הנהג, ומזמזמת לעצמה את הסימפוניה השנייה של צ’ייקובסקי המשתפכת בחלל הרכב (כשצריך למצוא מוזיקה שתתאים גם לאימא שלי וגם לי, קלאסית היא הפתרון).
אני מלכסנת מבט אל אימא שלי שלא חושדת, ולו לרגע, בכך שבעלה לשעבר יצר קשר עם הבת שלה.
היא גם לא יודעת שהוא חזר בתשובה.
או שהוא התחתן מחדש והתגרש.
או שיש לו בת נוספת. אחותי.
מה זה יעשה לה?
לכאורה היא מחקה את הפרק הזה, הפרק הבודד והנטוש והעצוב הזה, מהחיים שלה. לכאורה.
היום היא נשואה באושר, מטפחת את העציצים שלה וקופצת מפעם לפעם לאיקאה כדי לקנות ריפוד חדש לכריות הקישוט בסלון. היא יוצאת לקונצרטים, משתתפת בסדנאות קרמיקה ובאופן כללי מנהלת חיים תרבותיים מאוד.
אבל אני רואה איך הידיים שלה רועדות בכל פעם שמשה לא עונה לה בווצאפ זמן רב מדי. אני רואה אותה אופה, ומבשלת, ומנקה, ומתייפה, ולמרות שהכול מושלם כלפי חוץ, משהו בעשייה שלה לפעמים נראה לי קצת מוגזם, קצת מתוח. כאילו היא הולכת רק על עקבים ושכחה שיש לה גם נעלי בית. כאילו היא עדיין לא לגמרי מאמינה שהחיים היפים והרגועים האלה באמת שלה, ושאף אחד לא עומד לדפוק בדלת, כמו הוצאה לפועל, ולקחת ממנה הכול.
“נו, תעני כבר, מותק”, היא מסובבת אליי את הראש, מאופרת קלות אפילו עכשיו. “הצלצול הזה משגע אותי”. הצלצול של הפלאפון שלי באמת מחריש אוזניים, אחרת אין לי סיכוי לשמוע אותו כשאני עם הילדים. אני משתיקה אותו, אבל את הלבטים אי אפשר לכבות באותה קלות.
אני לא רוצה לספר לה. לא מסוגלת להיות זו שתעיר את השנים הקבורות.
מצד שני, לא לספר לה? היא הרי תדע בסוף. סודות שכאלו, סופם להתגלות. ומה יותר יחיה בה את השד השחור ההוא מאשר הסתרה שכזו, הסתרה שהיא כמעט בגידה.
וואו.
שתי האופציות גרועות.
אני עוצמת עיניים לרגע. מנסה להקשיב לקול הפנימי שבי, זה שיודע מה טוב באמת. השם, מה אתה רוצה ממני? מה הדבר הנכון לעשות?
