אליענה 22

רחלי פרידמן

אני כל כך שמחה שיונתן הספיק היום לשטוף את הסלון לפני שהוא יצא לעבודה עריכה לשונית במכון תורני. משהו חדש ממש שאני נזהרת לא לתלות בו תקוות רבות מד.
איכשהו, נדמה לי שסלון נקיוריחני עם אגרטל חדש ומעוצב על השולחן, מתאים יותר כרקע לשיחות טעונות מאשר רצפה זרועת חלקי לגו, פירורי ביסקוויטים
וליבת תפוח שכוחה.

הבנות כבר ישנות. אורי קורא בשקט במיטה. אבל למרות האווירה הפסטורלית, פתאום אני לא בטוחה שזה הזמן המתאים לפתוח נושאים רגישים; אחרי הכול,
השקיות הרטובות עדיין מגובבות בפתח הבית כמו מדוזות שנסחפו אל החוף, שלא לדבר על כך שאמא שלי מן הסתם מותשת אחרי הים ורק משתוקקת לחזור הביתה למקלחת חמה וכוס שרדונה.
“אליענה?”, אמא שלי מסתובבת אליי כשאני נכנסת לסלון. “אמרת שרצית לדבר איתי על משהו?”
“זה בסדר, אמא”, אני אומרת בעל כורחי,

סוקרת בעיון את גרגרי החול שנדבקו לנעלי הבית שלי. “לא משהו דחוף”. ודאי שלא דחוף. הרי לא יקרה כלום אם לא נדבר על אבא שלי, נגיד, ביובל-שניים הקרובים.
אימא שלי מכווצת גבות בבהלה פתאומית. “קרה משהו, אליענה? הכול בסדר?”
“בטח!”
אני מסתכלת עליה. רואה לאן המבט שלה מכוון. יודעת מה היא לא מעזה לשאול.
“אני בהריון”, נפלט לי פתאום. “באמת?”, היא קמה. מחבקת אותי. “כן, באמת”, אני אומרת לה, ודמעות עולות בעיניי.
לא תכננתי לספר לה. רק שלשום קיבלנו את התוצאות, יונתן ואני, ובדרך כלל אנחנו נהנים לשמור את זה בינינו לפחות לשבוע- שבועיים. אני אוהבת לנסוע באוטובוס או ללכת ברחוב, להסתכל על השמים ולדעת
שיש בי סוד מופלא, סוד שמקיף אותי בהילה שקופה אך יקרה ונוכחת.

אז איך סיפרתי לה, ככה פתאום, ובלי שום תכנון מראש? נו באמת, אני כמעט גונחת.
אני הריונית טרייה, עם שלושה ילדים, אחרי ים, פלוס אבא נוטש שמופיע פתאום ואחות שמתברר שהיא בכלל קיימת.
ובלי לשכוח כמובן את אחותי האחרת, זו שאולי עדיף שהיא הייתה טיפ-טיפה פחות קיימת כי אז הטורים שלה היו מתפוגגים באוויר (פוף!).
אז הפה שלי דולף קצת יותר מן הרגיל, מה קרה. אי אפשר לבוא אלי בטענות. הרי גם בשגרה אני לא מן הנעולות הרמטית.
וכשאני רואה את האושר בעיניים שלה, אני כמעט (רק כמעט!) מרגישה אשמה על כך שלא סיפרתי לה קודם. מידע שמשמח אותה כל כך, ושיתופו לא גורע ממני דבר?!
למה לא סיפרתי, בעצם?

אימא שלי כל כך שמחה עם כל נכד חדש שנולד. אפילו כשהיא דואגת לי (“באמת יש לך כוח לזה עכשיו, אליענוש?”, “את זוכרת לקחת ברזל?”, “יונתן עוזר לך מספיק?”
ועוד שאלות קצת מעצבנות שלמדתי, עם השנים, פשוט להזיז הצידה), היא לא מצליחה להסוות את העובדה שהילדים שלי הם אושר טהור,
גם אם מקור בלתי נדלה למהומה רועשת.
אז אנחנו מתיישבות. אני מייללת קצת. אימא שלי מביאה לי טישיו ושואלת אותי אם אני מרגישה טוב ומה להכין לי ומכרכרת סביבי ובאופן כללי נוהגת בי כבחולה לא מסוכנת
וזה דווקא נחמד עד שזה נהיה לי קצת צפוף.
אני מזהירה אותה בתוקף שלא לספר ליעל (רק חסר לי שהיא תפרסם עכשיו טור על החרדית הוולדנית האומללה, שבכלל לא רוצה הרבה ילדים אבל החברה כופה אותה לכך).
היא נעלבת מעצם האזהרה
“מה, אליענה, קרה פעם שהעברתי ביניכן סודות??!!”. ופתאום, כמו סכין קרה בלב,

אני נזכרת במטרה שלשמה התכנסנו, לפני שהשיחה יצאה משליטה כמו שירי כשהיא רואה עוגיית שוקו-צ’יפס.
“אממ… אמא…”, אני אומרת לה, מתפתלת כאילו נחלצת מאיזה חיבוק בלתי-נראה,
“יש עוד משהו שאני רוצה לומר לך”.
“מה?”
“אמממ… זה התחיל לפני משהו כמו שלושה שבועות”, אני מתחילה לומר לה,
פשוט כי אין לי דרך אחרת לספר את הסיפור המוזר הזה. “הייתי בצהריים עם הילדים ופתאום שמעתי דפיקות בדלת”.
“נו?”
אני נושמת נשימה עמוקה וצוללת. “זה היה אבא”.

היא לא מבינה ברגע הראשון. אולי הדמות הזו, אבא שלי, כל כך רחוקה ממנה עד שהיא שכחה, או העדיפה לשכוח, שהיא התקיימה אי פעם. “מה, מה זאת אומרת,
מה זאת אומרת אבא?!”
“אבא שלנו. שלי ושל יעל”. העיניים שלה מתרחבות כשהיא קולטת מה אמרתי. לוחשת, כמעט בפחד, את השם שלא ביטאה בקול לפחות עשרים שנה.
“מקס???”
אני מהנהנת.

היא מרימה את הכוס שלידה, שותה. טיפת מים זולגת לה על הסנטר. היא מנגבת אותה ביד רועדת.
הפוגה. כבדה כמו פוך. אני מכינה את עצמי לשאלות שמן הסתם תבואנה. מה היה איתו כל השנים, למה הוא בא פתאום,
למה לא סיפרתי לה עד עכשיו ומה אני מתכוונת לעשות הלאה. ואז היא אומרת את הדבר שלא העליתי בדעתי שתגיד.
היא מטיחה את הכוס אל השולחן, טיפות זעירות ניתזות על משטח הזכוכית. “אני מבקשת שלא תספרי לי עליו כלום. כלום.
את שומעת?”

אני מהנהנת, שוב, בלא אומר. צביטה מגיל שמונה לופתת אותי פתאום, מפתיעה אותי, כאילו לא עברו אי-אילו עשורים מאז הפעם האחרונה שהידקתי את הידיים לאוזניים כדי לא לשמוע אותם רבים.
אולי אין גיל לחלום הילדותי הזה, שאבא ואימא יסתדרו; וגם אם ויתרת על החלום הזה מזמן, יש איזה חלק תם בנפש שלך שעדיין מאמין, עדיין חולם.
והרבה אחרי שאימא שלי הולכת, מותירה
מאחוריה כוס ריקה ופגיעות עמוקה נסתרת, אני עדיין יושבת.
מחכה ליונתן. יונתן שלי.

כי אף אחד לא יכול להגשים לי את החלום.
אף אחד.
חוץ ממני.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

לורם איפסום דולור סיט אמט, קונסקטורר אדיפיסינג אלית לפרומי 

לורם איפסום דולור סיט אמט, קונסקטורר אדיפיסינג אלית לפרומי 

לורם איפסום דולור סיט אמט, קונסקטורר אדיפיסינג אלית לפרומי 

תגובות אחרונות

אולי יעניין אותך גם...

איך נתייחס למרק, ארטיקים וגלידות, כאוכל או כשתיה?
אֵיךְ אָמַרְתָּ קָרוֹב וְהִיא רְחוֹקָה לִי הַרְבֵּה מֵעֵבֶר לַיָּם?
מהו עירוב תבשילין? האם מותר לבשל ביום הראשון ליום השני?
התהליך המופלא שהלבבות שלנו יעברו כאן בארץ הקודש.

או צרו איתנו קשר

צרפו אותי 

התכנים החדשים
וגליום התוכן הדיגיטלי שלנו
ישר אליך!