פעם פעם, בשחר חיי הנישואין שלי, ראיתי בחנות זוג ציפורי חרסינה טורקיזיות, ניצבות על גבי סלע קישוט קטן ואפרפר ומביטות זו לעבר זו בערגה נרגשת מאוד. אז הן עוררו את התפעלותי כסימבול לזוגיות פורחת. היום הן מעוררות בי חיוך, כי זוגיות, ומשפחה בכלל, הן הרבה יותר מזה. הן מורכבות, ויפהפיות, ומהוות את המקור הגדול ביותר לשמחה ולמצוקה, לאושר ולצער בו-זמנית.
אז מה, אני אומרת לעצמי. אני מקבעת את מבטי בזוג הציפורים הממוקם על מדף גבוה, מעשה חכם למדי בהתחשב במהפכה השוררת בחדר השינה שלי למן הרצפה ועד גובה אמצע הקיר בערך. אז זה לא עמוק, ולא מורכב. בסך הכול שתי ציפורים. זה קיטש וזה מטופש, וכמו דברים רבים בלתי מושלמים בעולם, זה בכל אופן חמוד. השאלה היא רק איך מוסיפים כמה גוזלים סביב הזוג החביב הזה; שהרי ציפורי חרסינה, כידוע לכל, אינן מתרבות בדרך כלל, גם אם הן יפות וחמודות מאוד.
שלשום השתחררתי – נכון יותר, ברחתי – מבית החולים, לילה לפני הזמן. נכון, החדר שלי בבית החולים היה מסודר. החדר שלי כאן, לעומת זאת, מוצף בטיטולים, בחיתולים ספוגי פליטות, בבגדים שלבשתי אתמול ובאלה שאולי אלבש היום; זאת חוץ מן הערבוביה הרגילה הפזורה בכל מקום, מזכרת לצהלה שבה קיבלו את פניי הילדים ששבו מן המוסדות, העיפו את נעליהם הקטנות ברצפת חדר השינה כהרגלם הנורא וטיפסו על המיטה לחבק אותי. אבל לפחות כאן אין שום יולדת חוץ ממני, וזה פלוס גדול. ובכל מקרה אני מעדיפה את הלכלוך שלי על פני הניקיון של אחרים.
יש בפלאפון שלי שלוש מאות שיחות בערך שלא נענו, ובניגוד למציאות הרגילה שלי, אני דווקא מרגישה עם זה מאוד בנוח. האדם היחיד שאני מוכנה לענות לו כעת הוא בעלי, האבא של התינוק הזה, וגם איתו אני מסיימת שיחות בפתאומיות די מזעזעת כשנגמר לי הכוח, או הסבלנות, או גם וגם.
מי עוד נמצא כאן? אני מדפדפת ביומן השיחות, סתם בשביל הסקרנות, לא בשביל לחזור לאנשים או משהו, ומגלה את השמות שהטרידו אותי יותר מכל בחודשים האחרונים.
לאימא שלי אני חוזרת בערך פעם ביום, לעדכן אותה שאני עדיין חיה וקט-קט גם, ולקבל בתודה כל מיני שייקים סגולים וירוקים שהיא טוחנת לי באהבה. אם אני גם שותה אותם אחר כך או לא, זאת שאלה נוספת שאת התשובה עליה אני מעדיפה לשמור לעצמי.
נסיה המהממת, שהשם ישמור לי עליה בריאה ושלמה, לא כל כך מתקשרת. היא פשוט מגיעה, בלי לטרוח להזהיר אותי מראש, ומוצאת אותי ואת הילדים בכל מיני פוזות לא פוטוגניות במיוחד, למרות שקשה לי להאמין שאפשר למצוא אותי בכל פוזה אחרת בתקופה הנוכחית בחיי. מזלה שהיא כל כך מתוקה וזורמת שאי אפשר שלא להרגיש איתה בנוח. אתמול, למשל, היא שלחה אותי ואת קט-קט למיטה, את יונתן לכולל, ואת הילדים ואת עצמה למטבח, לאלתר איכשהו בבלגן הנורא מתכון לעוגיות כלשהן. כשקמתי, המטבח היה מאורגן, הילדים נקיים יחסית והעוגיות התקררו על השולחן. לא היה לי מושג איך להודות לה, אז פשוט הוצאתי את קט-קט מהעריסה, אפשרתי לה להחזיק אותו וצפיתי בהם מן הצד, נמסים אחד לתוך השני. הוא כזה מתוק ורך, קט-קט הזה, שאי אפשר לתת לאף אחד מתנה גדולה יותר מאשר פשוט להחזיק אותו, לחוות אותו קצת.
אבא שלי התקשר לא מזמן. אין לי כוח לחזור אליו, לקבל מזל טוב במידה שווה של נימוס ולבביות, להיות נחמדה ובד בבד להבהיר שאני לא יודעת אם יש לי את האפשרות להזמין אותו לברית (אימא שלי לא תעמוד בזה). אין לי כוח להתעסק עם זה, בכנות, זה גדול עליי גם בימים כתיקונם, לא כל שכן במצבי הנוכחי אחרי לידה לא פשוטה בכלל (כאילו יש דבר כזה, לידה פשוטה).
יעל מתקשרת. אני מחליטה לענות ולהפיל עליה את התיק. זה לא יפה, נכון, וגובל בניצול, אבל אני מחליטה שאני בדיוק בחלון הזמן הקצר מאוד שבו מותר לי הכול.
“יעלוש?”, אם כבר לנצל, אז לפחות בנחמדות.
“אליענה!! איזה יופי שאת עונה!!!! כבר חשבתי שאת מסננת אותי”, יעל מתחילה עם הפולניות שלה, ואני מתאפקת שלא לענות לה שדווקא יש לי לא מעט סיבות לעשות את זה. טוב, גם אני פולניה, אחרי הכול. תמיד מחמם את הלב לראות דמיון בין בני משפחה.
“אני לא עונה לאף אחד עכשיו”, אני אומרת בחיוך חלק מן האמת, “אבל דווקא לך עניתי”.
“יש, איזה כיף!”, היא עונה במבטא הצפונבוני שלה, “תקשיבי, קניתי לקטן שלך חליפה מהממת לברית, להקפיץ לך שתראי שזה מתאים לכם?”
“אמממ…. עוד מעט”, אני מתחמקת. אחרי הכול, עדיין יש גבול למצבים שבהם אני מוכנה להציג את הבית שלי בפני חילוניות ארסיות כמו אחותי היקרה, “אבל יש לי בקשה אחרת אלייך”.
אני שוטחת את הבקשה שלי בתמהיל הכי מדויק של חנופה, תחנונים ואסרטיביות קלה.
רק עלייך אני סומכת, יעל, תעשי לי טובה. את מכירה הכי טוב את אמא, עלייך היא הכי סומכת, היא לא תכעס עלייך כמו שהיא תכעס עליי שידעתי על אבא ועל נסיה ולא מספיק שיתפתי אותה. תספרי לה על אבא הכול, על זה שהוא התחתן, והתגרש, ושיש לו בת ושאנחנו בקשר; תספרי לה שהוא התקשר אליי ושאני מסובכת עם זה לגמרי ולא יודעת אם לענות לו או לא, לא יודעת מה לומר לו בקשר לברית, לא יודעת כלום. תטפלי בזה, יעל, תעשי לי טובה, את הרבה יותר טובה ממני בדברים האלה.
ויעל מסכימה.
אני מסיימת את השיחה, נשענת לאחור על הכרית, מחייכת.
אחרי הכול, אולי גם אני די טובה בדברים האלה.
