כואב לי. כואב לי כואב לי כואב לי.
אני רוצה להגיע כבר למיון.
והפחד הלופת הזה, הפחד שגורם לי לשכוח איך אני נראית ושלא התאפרתי היום ומה יעל חושבת עלי אם בכלל. למי אכפת למי אכפת.
יונתן בא לקחת אותי עוד מעט. אני משגרת לו הוראות רצופות מה להביא לי מהארון שלי עד שנמאס לי. יביא מה שיביא, ועם מה שיש (אין) נסתדר.
בדרך הוא שואל אותי מפעם לפעם מה שלומי. אני מהנהנת או מנידה בראש, או בכלל לא, מתכנסת אל תוך עצמי, אל תוך הגוף שלי, אל תוך התהליך שהולך ומעצים ומתפתח. אני מתמסרת אליו, שטה איתו, מתייסרת בתוכו, פסגות ועמקים ונהרות שוטפים ונקיקים חרבים. איכשהו אנחנו מגיעים לחדר לידה, ואיכשהו אני רואה את העריסה השקופה הקטנה מחכה לי, לנו, ואני מצטמררת, ועוצמת עיניים, ופותחת אותן, ואף אחד לא מציע לי ללכת לישון עד שכבר ייגמר הכול. ייגמר ואני אהיה אחרי. ואני יודעת שהקיר הזה מחכה לי שאפרוץ אותו, שאכנס בו בכל הכוח ובו זמנית ארפה, ארפה, ארפה באופן מוחלט—
ואולי כשאתרפה אל תוך הקיר, אמצא את עצמי בליבה של בריכה, וסביבה עצים, ומעליהם – שמיים גדולים, פתוחים, מאירים, נצחיים; ומתוכם תרד אליי פיסה קטנה—
תרד ותאיר את העולם—-
*
אני שוהה בתוך השקט המופלא שאחרי הכול. מתגעגעת כבר לתינוק שלי, התינוק הזה שלפני זמן לא רב ביקשתי מיונתן שייקח אותו ממני קצת, כל כך חלשה הייתי.
אבל עכשיו אני רוצה אותו שוב. מוזר שאני יכולה לפגוש אותו פתאום, אחרי זמן רב כל כך שהוא היה חלק ממני; מוזר שדווקא ההיפרדות והפרידה הן אלו שמאפשרת את המפגש.
התינוק שלי, עטוף ומכורבל, ישן לו בשלווה בעריסה הקטנה השקופה שלידי. העריסה שהייתה מלאה קודם רק בציפייה.
“יונתן? יש מצב שתביא לי אותו?”, האיש המותש לא מניד עפעף. נדמה לי שהוא אפילו נוחר קלות. אני מחייכת ביני לביני. המתח האדיר גובה את מחירו, אין ספק. מוזר לומר את זה, אבל גם יונתן קצת עבר לידה. אולי אפשר לקרוא לזה לידה שניונית.
טוב, נו. ניתן לו לישון, גם לו מותר. אני יורדת, לאט לאט, מן המיטה, ומציינת לעצמי בפליאה שהרגליים שלי דווקא עובדות.
מרימה את התינוק הזעיר הזה, התינוק שלי, התינוק שנשאתי משך כמעט תשעה חודשים ועכשיו הוא נולד, ואנחנו אחרי הכול, והכול בסדר. אנחנו יושבים ביחד, צמודים-צמודים, והרגע הזה כל כך גדול, כל כך מקיף, שאני מחזיקה אותו חזק, מתנדנדת קדימה ואחורה, לא מצליחה להכיל את הדבר העצום הזה.
ואני מתפללת – לא במילים, למי יש מילים בכלל – כולי כמיהה לשאת מעט ניצוצות מן הרגע הזה מכאן החוצה, אל היומיום, אל שגרת האימהות השוחקת.
ואולי, הלוואי, לחוות את המהות, העשייה, התפקיד והרוח שמחייה אותו, כאדירים כפי שהם באמת.
