מה אני יכולה לעשות טוב יותר?
השאלה הזו צפה בי מעצמה בתוך הפחד העמום שאני מתחילה להיות בו. איפה אני יכולה להיות מדויקת יותר, אמיתית יותר, לקראת האירוע הענק הזה שעומד לקרות בחיים שלי, בין שהיום (לא לא, לא היום) ובין שבעוד חודש.
אנחנו יורדות במעלית של הבניין. יעל משחקת במפתחות של האוטו ומזמזמת לעצמה שיר ישן. אני מתבוננת במראה ורואה אישה לחוצה נושכת שפתיים, מנסה לשמור על איפוק. תפסיקי כבר עם כל הדרמטיות הזו, אני נוזפת בעצמי בזעף. בסך הכול שתי אחיות יוצאות לסיבוב קניות קצר וחמוד, כאבים קלים במרווחים לא סדירים ופאניקה קצת מוגזמת, שום דבר מעבר, נכון? נכון??
יונתן רואה אותנו מרחוק, מחייך ומנופף. כנראה חושב שאיכשהו השלמנו ועכשיו הכול מקסים. אני מתכופפת אליו כשהוא פותח את החלון, ומשהו צף בי, והנחשול הזה חזק יותר מהכול, ויש מולי אדם שחייב להכיל אותו ועכשיו. אז אני זורקת את כל החישובים לפח, מקלפת את כל המסכות. אולי אגלה מתחת משהו טהור יותר, אמיץ יותר, ואביא אותו לאוויר העולם.
“יונתן”, אני אומרת לו, בטון השקט הזה שהוא כבר מכיר, “אני פוחדת”.
החיוך יורד לו מהפנים. הוא נראה קצת מבוהל. לא נורא, גם לי מותר קצת-קצת להכיל אותו. “מה יש?”
“אל תיבהל, זה בטח כלום, אבל קצת כואב לי. כלומר, מפעם לפעם”.
“מה זאת אומרת, את חושבת שמתחילה לידה?”
“לא”, אבל אני יודעת, וגם יונתן יודע, שאני מזייפת. “בעצם לא יודעת. לא רוצה, יונתן, לא רוצה”. העיניים שלי מתחילות להתמלא דמעות.
“יהיה בסדר”, הוא מנסה, במגושם, לנחם אותי. אין לו איך וגם אין לו על מה, אני מזכירה לעצמי בתוקף. אחרי הכול לידה היא אירוע משמח.
“אז מה עכשיו? מה את אומרת?”
“תראה, בינתיים זה כלום, אז נראה לי ש…”, אני מלכסנת מבט אל עבר יעל המנופפת לי בעליזות מתוך הרכב שלה. “תראה, יעל הציעה לי לקפוץ איתה לאיזה פארם כאן קרוב, לקנות קצת דברים לקראת הלידה. מה אתה אומר?”
השפתיים שלו מתעקלות בחצי חיוך שואל, מתוח, אבל לשמחתי הוא שומר את התמיהות שלו לעצמו. באמת שאין לי כוח להסביר עכשיו שאולי השלמנו אבל אולי לא ואיך זה קרה ומה אני אמרתי לה ומה היא אמרה לי. בקיצור, יכולת הריכוז שלי, שלא לדבר על כושר ההסבר הבהיר, אינם בשיאם כרגע; מדויק יותר לומר שהם שוקעים לאיטם במרכזה של ביצה חומה-ירוקה מבעבעת.
“איך שאת רוצה. אבל תהיי זמינה, כן?”
“ברור”, ממילא אני לא יכולה אחרת.
וכשאני מתרחקת ממנו, אני מרגישה איזה חוט דקיק נמשך ממני אליו, מעבה את החבל שקושר בינינו כל לידה מחדש.
יש לו שם, לחבל הזה. קוראים לו קשר דם.
***
יעל חזקה בקניות, ולאט לאט אני מבינה שלמרות ההתנשאות האנינה שלי (שכנראה מסווה את חוסר היכולת שלי בתחום), כנראה באמת מדובר בכישרון. אני עוקבת אחריה, משתאה, בזמן שהיא מרצדת בחנות ומרכיבה להנאתה את הסל המושלם ליולדת. קרמים, מוצרי רחצה, מבשמי אוויר ומטהרי אווירה; משככי כאבים מכמה סוגים, קצת פרחים מהדוכן ממול ואפילו אוברול יוניסקס זעיר שהיא מגניבה אל התיק כשהיא חושבת שאני לא שמה לב, הרי הבהרתי לה מקודם שאני לא מסוגלת לקנות שום דבר לתינוק שעדיין לא נולד. כנראה שאי שם בעמקי נשמתי הרציונלית עדיין נותרו אי-אילו אמונות טפלות, משתרגות כמו צמחים מתוך אדמה חמימה ולחה.
“נראה לי שבחיים לא הגעתי מצוידת ככה ללידה”, אני מחייכת אליה, רגע לפני שהתכווצות כואבת נוספת חולפת בי. אני יוצאת מן החנות. כבר לא מעמידה פנים. נשענת על הקיר, מתנשפת.
יעל מסיימת לשלם, יוצאת אליי ונושפת בהזדהות. “פפפ…. את רוצה לשבת? יש כאן ספסל בהמשך”.
“לא”, אני אומרת לה, “בזמנים כאלה אני צריכה לזוז”. אנחנו מתחילות לצעוד בעוז לעבר שומקום, ואיכשהו הנוכחות האיתנה של יעל לצדי דווקא נעימה לי. משהו אחר נמצא בינינו פתאום, משהו גולמי יותר, משהו שלפני ואחרי הכול; ולמרות שהמשהו הזה עדין כל כך עד שאפילו שם אין לו, אני עוצמת עיניים מטאפוריות ומשתדלת להרגיש אותו היטב לפני שיתפוגג.