אני בטוחה שלכל אישה יש פנטזיות נוגעות ללב לגבי הרגע שבו היא תבין שהגוף שלה מתכונן לקראת המסתורין הגדול של הלידה. הרגע שבו היא תנשוך את השפתיים, תעצום עיניים ותתייחד עם אלוקיה, תתחבר לגופה ולתינוקה שבדרך, ועוד כל מיני מילים יפות שמי היה מאמין אבל שמעתי שלפעמים גם יש להן איזשהו קשר למציאות.
אממ. לעומת זאת.
לחוות ציר חזק, פתאומי ומפחיד, בעיצומו של דיון סוער וטעון רגשית עם אחותך, דיון שהיה אמור להתבצע כבר מזמן אבל נדחה מכוח היחסים העכורים בין הצדדים?
אמאל’הההה, לא, לא עכשיו, אבא, מה הקשר, יש לי עוד שבועיים לפחות, ככה שמבחינתי זה לא ציר ודי, אתה שומע, אבא? בבקשה אבא, שזה לא יהיה ציר, בבקשה בבקשה, מקסימום ציר מדומה.
יעל לא מבינה למה הפסקתי לדבר פתאום. “מה קרה, אליענה? מה יש?”, זה מדהים כמה היא חדה, כמה היא קולטת אותי. גם אחרי שנים שכמעט לא היינו בקשר; וזו מחשבה שמשום מה מכאיבה לי במקום לשמח אותי.
“הכול בסדר”, אני אומרת, מעווה את הפנים, “פשוט נתפס לי איזה שריר רגע. זהו, עבר”, אני מנסה לשכנע את עצמי.
“תשתי משהו”, פוקדת עליי יעל, מוזגת לי כוס זירו. “רק שלא תתעלפי לי פה”.
“למה לא?”, אני מחייכת חלושות, “תחשבי על הדרמה בעמוד השער. ‘יעל הכהן-פוקס חושפת: ככה אחותי התעלפה לי בסלון'”.
יעל מנסה להמשיך בפוזה המרירה-חמוצה שלה, אבל בסוף היא לא מתאפקת ומתפלק לה איזה חיוך קטן. נו, בדיחה טובה היא בדיחה טובה, אני טופחת לעצמי על כתף וירטואלית.
“את בטוחה שזו רק התכווצות?”, יעל מכווצת גבות כשאני מתפתלת קלות. “זה לא ממש נראה ככה”.
“תראי”, אני מנסה לשכנע אותה ואת עצמי כאחד(ת), “זה שבועיים לפני הזמן. בדרך כלל אני יולדת שבועיים אחרי, ככה שזה חודש לפני הזמן, אפשר לומר”, אני מנסה לחייך שוב. “את יודעת, כבר עברתי כמה לידות, אני מכירה את הגוף שלי…”
“אוקיי. אז את בטוחה”.
“אני לא לגמרי בטוחה”, אני נאלצת להודות, “אבל אני מאוד מקווה שלא… זה כל כך לא קשור עכשיו… אפילו לא הכנתי תיק לחדר לידה, לא עשיתי כביסות… הייתי עסוקה בכל כך הרבה דברים, יעל, לא היה לי זמן לכלום”.
אני פוחדת. אני פוחדת נורא. אני מרגישה כאילו אני דוהרת לקראת קיר שהדרך היחידה לבקוע אותו היא להיכנס בו על אופנוע בפול גז. אין לי דרך להאט את האופנוע הזה, אין לי דרך להישאר עליו בלי להתרסק.
אני רועדת כולי ויעל נועצת בי מבט. אני כל כך מקווה שהיא לא רואה בי עכשיו את מה שאני מייצגת בעיניה: אישה חרדית מותשת שאין לה זמן לדאוג לעצמה ברמה הכי בסיסית. אני מקווה שהיא רואה בי לפחות קצת ממה שאני באמת: אישה נורמטיבית, שפויה בדרך כלל, מדהימה לפעמים, שמצויה במצב מתיש וטעון ומעורבב ומרגש.
“אוקיי, אז זה לא צירים”, אומרת בסוף יעל בטון ענייני, “אבל רק למקרה שכן, בואי נכין לך תיק. יש כאן פארם לא רחוק, תגידי לי מה את צריכה, אני קונה לך. את רוצה לחזור הביתה עם יונתן או לומר לו מה להביא לך?”
“אני לא אומרת ליונתן כלום”, אני מזדעזעת מהרעיון. “זה שום דבר, אמרתי לך כבר. תיכף זה עובר”.
“אז מה אכפת לך להגיד לו? שידע שכואב לך ושידע גם שזה כלום”.
אני שותקת. אני יודעת מה יקרה: יונתן יטיס אותי הביתה, ישכיב אותי על הספה, ילטוש בי עיניים לחוצות וכל הזמן ישאל אותי איך אני מרגישה. רק בגלל זה אני אלד בסוף.
“אני תיכף מתקשרת אלייך מהפארם”, יעל מתרוממת מהספה, “לא, אל תתווכחי איתי, אני בכל מקרה צריכה לקנות אטמים והתעכבתי כאן מספיק. רק תגידי לי מה את רוצה. איזה שמפו את הכי אוהבת? טוב, אני קונה לך לפי הטעם שלי. רק תדעי שאם אני פוגשת את יונתן למטה אני מלשינה עלייך”.
“את לא”.
“אני כן. זכותי לדבר עם מי שאני רוצה. מה תעשי, תכלאי אותי בבית? אין לך אפילו מפתח”, יעל צוחקת מהבדיחה המעצבנת של עצמה. “בעצם, אולי תבואי איתי? תסתובבי קצת, תעשי שופינג, תהני, זה יסיח לך את הדעת מהלא-צירים שלך. חוץ מזה, לא נראה לי שכדאי לך להישאר כאן לבד…”
אני מתבוננת במרחבים הענקיים, המנוכרים, של הדירה הלא-שלי הזאת.
“טוב, אני אבוא”, כשלא-ציר נוסף תוקף אותי בדרך אל הדלת, אני תוהה אם ההחלטה הזאת מייצגת תבונה כלשהי; אבל כשאני מתבוננת ביעל, נמרצת ועליזה כפי שלא ראיתי אותה זמן רב, מתכוננת בכל מאודה לפרויקט המסעיר של לעזור-לאחותה-ללדת, עוברת בי תחושה קלה ומעורפלת ורומזת לי שאולי, הלוואי, משהו טוב עומד לקרות כאן.
