מדבר צהוב אינסופי, חרוש דיונות מוצללות.

שמים מכי סנוורים מתוחים מעל.

שני זרים, מושחרים בשמש העזה, מתקרבים זה אל זה. מסתובבים במרחק לא מדי גדול, לא מדי קטן, בוחנים זה את זה מבעד לחרכים צרים, צעיפי בד כרוכים סביב פניהם. נזהרים לא להראות יותר מדי, לא לחשוף פגיעות.

ענבר ואני.

מה המפגש הזה עושה לי, כאן, ככה, פתאום?

אני דוחקת הצידה את התחושות שעולות בי. אני עכשיו בתפקיד החברה הכי טובה לשעבר, החברה שחזרה בתשובה והתפוגגה לה ועכשיו מופיעה. יהיה לי זמן להתחבט במיטה גם אחר כך, לבכות, לצרוח, הכול. עכשיו אני בתפקיד. לצלוח את המפגש הזה באנרגיות טובות, ואם אפשר בבקשה גם להחצין שלמות פנימית ועמדה חיובית ביחס לחיים בכלל ולחזרה בתשובה בפרט.

ואולי להיות גם כנה, לפחות קצת. ואותנטית. גם זה חשוב לי. אבל עד כמה כנות מכוונת היא באמת אותנטית?…

“אליענה!”, היא מתרגשת לא פחות ממני לראות אותי, או לפחות כך נראה, ואיזשהו חום רוגע מתחיל לפשוט בי, להפשיר את שכבת הדריכות שעוטפת אותי כמו נייר כסף עבה ונוקשה מן הרגע שבו נכנסתי הנה.

ואנחנו מתחבקות. ואני מתחילה לחקור אותה, והיא אותי, על כל מה שקרה לנו מאז הקשר בינינו התפוגג איכשהו, עשר שנים אחורה. למה, למה נתתי לקשרים שלי להתאייד בקלות שכזו.

אבל זה היה נכון לי אז, משהו מתקומם בי. ביקשתי לבנות דרך חדשה, חיים חדשים, הרגשתי צורך לשרוף הכול ולשתול מהתחלה. תפסיקי להיות כל כך רעה כלפי עצמך, אליענה. קצת אהבה, קצת חמלה, לא רק כלפי הסובבים אותך אלא גם כלפי עצמך.  

אז ענבר מספרת לי שהיא התחתנה, ועוד לפני שאני מספיקה לאחל לה מזל טוב נרגש מעומק הלב היא משתפת אותי בהליך הגירושין שהיא בעיצומו כעת. אאוץ’. יש לה ילד מתוק בן שנה וחצי, ומפה לשם גם אני מספרת לה על הילדים המהממים שלי (הם תמיד מהממים, אבל שכשהם טיפ טיפה רחוקים ממני קל לי יותר לראות את זה), וכמובן נפלט לי שאני בהריון.

“אההה!!”, היא צורחת. כזאת היא ותמיד הייתה, טיפוס דרמטי שמבטא את עצמו בעוצמה ובכל הערוצים. אני משתיקה אותה. רק את יודעת, אני מזהירה אותה, לא יעל והכי הכי לא דודה כרמלה.

“אה, דודה כרמלה שלך, התגעגעתי אליה”, היא מהמהמת בהנאה והעגילים שלה מתנועעים. חישוקי כסף גדולים, אתניים, תואמים לטבעת שעל האגודל. “אבל עזבי אותה. איך את מרגישה?”

“וואו, ייקח לי שעות לספר”, אני נאנחת, “בטוחה שיש לך סבלנות?”

“בטח”, היא אומרת לי בעיניים ירוקות נוצצות, “מזמן לא שמעתי את הוידויים העסיסיים שלך, והאמת היא שהתגעגעתי לזה”.

“אל תהיי בטוחה שהם כל כך עסיסיים. חזרתי בתשובה, את יודעת. אני צדיקה עכשיו”.

“היי, אל תעופי על עצמך. כמו שאני מכירה אותך, עדיין יש מקום לשיפור”.

אנחנו מתקרבות לבר. ענבר, כמובן, לא לוקחת כלום (“כבר אכלתי”), בעוד אני בוחנת את המבחר העשיר ובוחרת בקפידה נחש גומי אדום שחור מתוך קערה שמונחת ברישול בצד כאילו מישהו מתבייש בה. “לא לשפוט”, אני מזהירה בחומרה את ענבר המבליעה חיוך, “במצב שלי…”

“אליענה מותק, אני האחרונה ששופטת, אבל את ספציפית לא צריכה שום מצב ושום נעליים בשביל להרעיל את עצמך עם הזבל הזה. את בטוחה שזה כשר? זאת אומרת, זה בכלל נקרא אוכל??”

“בטח כשר”, אני מוצצת את הנחש שלי ומחייכת אליה. “יאמיק. שתינו יודעות שתיכף העיניים מתגלגלות לך מהחורים. לשמור לך חצי?”

היא נשברת. צוחקת. “יאללה, נו. תביאי”.

“אז מה איתך היום?”, היא מתעניינת תוך כדי הנחש השלישי (יש לנו כאן מקרה לא קל של חסך חמצוצי), “איך בעבודה?”

“לא משהו”, אני מודה ושותה קצת קולה דיאט. “מזכירה במשרד. משרה חלקית. גמורה משעמום. פעם זה היה פחות נורא, לאחרונה זה התדרדר. מה איתך?”

“אצלי דווקא בסדר”, היא מפטירה, מהורהרת, בוחשת בכוס הקפה שלה, “אני עושה עריכת תוכן ב’תל-אביבי’ ובעוד כל מיני מקומות קטנים מהסוג הזה…”

אני משתנקת. איכס. “תל-אביבי? זה לא העיתון שיעל התחילה לכתוב בו לאחרונה את הטור הזה שלה?”

עיניה של ענבר אורות. “איזה יופי, את קוראת? לא ידעתי שיש לנו קהל במגזר”.

“אין לכם קהל במגזר”, אני אומרת לה חד וחלק.

“אז מה…?”

“תגידי, את קראת את הטור הזה??”

“בטח,” היא משיבה בעליזות, “זה היה בכלל הרעיון שלי”.

אני שותקת מרוב הלם והיא ממשיכה. “יעל הייתה איתי בקשר כל השנים, את יודעת. מפעם לפעם היינו מעבירות אחת לשנייה חומרים, וכשהיא חזרה היא התלבטה מה לעשות עם עצמה. אז הצעתי לה לכתוב קצת, לשלוח, ולראות מה קורה עם זה. לא חלמתי שזה ייצא כזה מוצלח”, היא משתתקת, מרוצה.

אני מעבירה עיניים ממנה, נוגסת ביס קטן מכריכון סלמון מעוצב, לאמא שלי, שעומדת ומפטפטת עם דודה כרמלה. ליעל, שעסוקה בלקבל אורחים עם החיוך היחצני שלה, הרחב מדי.

יכול להיות שרק אני מבינה באמת, לעומק, עד כמה הטור הזה לא בסדר, עד כמה הוא פוגע באמות מידה הכי בסיסיות של משפחתיות, ואנושיות, והתחשבות חמימה בזולת?

יכול להיות שרק אני קולטת עד כמה הטור הזה חושפני וזול, ועוד על חשבוני?

אז אני שואלת את עצמי, ולא בפעם הראשונה:

מי כאן, בעצם, לא נורמלי?