אולי זה יישמע מצחיק, אבל ההתלבטות הכי גדולה שלי בכל הסיפור הזה הייתה איזו הבעת פנים עלי לעטות על פרצופי בשעה שאני נפגשת חזיתית או צידית עם שיפי וייסמן.
אם אני לובשת ארשת פנים חמורה – לא נעים, כי קולטים שאני כועסת ואז יצאתי קטנה כזו, אחת שלא יודעת להתעלות על רגשותיה, קטנונית, מרירה ולא מפרגנת. אם אני מחייכת חיוך רחב ומשדרת ‘עסקים כרגיל’ – שיפי מבסוטה, אבל אז היא לא קולטת שיש משהו בליבי עליה. והבעת פנים של חצי חצי עושה רושם של מישהי שנתפס לה הפרצוף, או שעוד לא התעוררה לגמרי מהשינה, וזה בוודאי לא מה שרציתי לשדר. בקיצור – מסובך.
אם הייתם אומרים לי לפני חצי שנה שאני אסתכסך עם שכנה בגלל ענייני בנייה – הייתי מבטלת זאת במחי יד. אני, רותי כהנא, אישה די טובת לב, אפשר לומר, ודי משתדלת להיות בסדר עם כולם ולהתנדב לכל דבר שבקדושה.
כשויסמן התחילו לדבר על ההרחבה, היינו הראשונים שהבהירו להם שמצידנו בשמחה ולמה לא, גם אם היה חשש שיהיה פחות אור בחדר הילדים. היינו בטוחים שהוויתור והשכר בשמים ייתנו לנו הרבה יותר אור במקומות החשובים באמת.
כשהפועלים התחילו לקדוח בשעה שש במקום בשבע וחצי, כמו שסוכם, עדיין שתקתי. כשהילדים שלהם הפכו את ביתנו לביתם ואת מטבחנו למקום ארוחת הערב הברור מאליו, בוודאי שלא דיברתי, אפילו שמחתי – בשביל מה יש שכנים אם לא בשביל להושיט כתף חמה בעת הצורך? אבל כשגיליתי בשבוע השלישי את הפועלים, בני הדודים, מסתובבים בחצר הסלון שלנו כבשלהם, משהו בליבי קפץ ולא חזר למקומו. לא אמרתי כלום, ואולי זו הייתה הטעות, כי שעה לאחר מכן, כשפרק המנוף את כל תכולת חומרי הבנייה בחצרי, כבר היה קצת מאוחר מדי לומר משהו לויסמן. (הרי הכי נוח שם. זו הגישה הכי נוחה לחדר הילדים העתידי שלהם, כמו שהסביר בעלי הצדיק והרגוע). על ההמשך אני כבר לא מדברת: ארוחות הבוקר והצהריים הקולניות והריחניות בחצרי מדי יום, הבלטות שנשברו בה (הרבה כבר היו שבורות קודם, רותי! – נאום הבעל הנ”ל) והפחדים שאיתם נאלצתי להתמודד הן כששהיתי בבית והן כשיצאתי ממנו. (בכנות – לא ידעתי מה גרוע יותר, להיות לידם ולפחד מנוכחותם המאיימת או ללכת ולדמיין תרחישי בלהה על דירתי הנבזזת מחפצי הערך שלה ברגעים אלו ממש). אלו היו שבועות שבהם ילדיי ויתרו על החצר המרווחת והנאה שבה אהבו לשחק ולהשתעשע, ואני תליתי את הכביסה בתוך הבית פנימה, חושקת שיניים בזעם. פחדתי שאם אעלה לשיפי ואשוחח איתה, אאבד שליטה, אומר דברים שלא רציתי ואתחרט מאוחר יותר. לכן לא אמרתי מילה. שתקתי. כל אותו הזמן התפלאתי איך היא לא אומרת משהו מעצמה, איך לה נראה שמובן מאליו שחצרי נכבשת למען השיפוץ. ניסיתי לשים את עצמי במקומה, ובכל התרחישים שציירתי תמיד ראיתי איך אני מוחה על העוול שנעשה לשכנה, מדברת בתקיפות עם הקבלן שיעביר את החומרים למקום אחר ומזהירה את הפועלים לבל יהינו לדרוך בטריטוריה של שכנתי. לא הכרתי את שיפי כאטומה או כחסרת טקט, וזה רק גרם לי לכעוס יותר. איפה ההבנה והרגישות כשזה מגיע אליי? בשבילי לא נשאר? כשילדיה דפקו לבקש משהו או סתם להצטרף לארוחת ערב, לא סירבתי, אך הגשתי להם את מבוקשם כמי שכפאה שד. בלי רצון, את המינימום ההכרחי. כנראה שהם חשו בכך, כי אט אט התדלדלה צפיפות ביקוריהם ובקשותיהם.
אם כל אותו הזמן השליתי את עצמי שלפחות כשיסתיימו העניינים שיפי תתאפס, תתנצל ותפצה אותי בצורה שתוכיח שהבינה את הקרבתי העצומה למענה, הרי שעד מהרה התבדיתי. יום לאחר שילדיי סיפרו לי בעיניים נוצצות שילדי ויסמן הזמינו אותם לראות את החדר החדש ואת הרהיטים שמגיעים כדי לאכלס אותו, נכנס בעלי הביתה מכולל ערב עם עציץ ביד. מיהרתי לנגב את ידיי מהכלים וביררתי בחיוך מתרגש “וואו, מה זה? מה התאריך היום?” אך הוא, שהבין את הטעות מיהר לתקנה, “זה מויסמן, הם קנו לכל השכנים כהתנצלות על הרעש והלכלוך שנגרמו מהבנייה”. אוטומטית ירד ערכו של העציץ בעיניי לאפס, ואם כי בהתחלה התלהבתי מצבע העלים, הרי שכעת ממש בלט לי באיזה כלי מכוער הם שוכנים.
מאז אני מתמודדת עם הדילמה שעליה סיפרתי לכם בתחילת סיפור זה. שיפי מתהלכת בעולם מאושרת, אולי אינה מבינה מדוע טרם מימשתי את הזמנתה לבוא ולהתרשם ממשכנה המורחב והמחודש, ובחצר שלי המרצפות השבורות דוקרות את עיניי ואת ליבי. (את השקים עם הפסולת פינה בעלה. לא בשלמות, ונראה שהם הרגישו ראויים למדליית אצילות על כך). אני מצרה על החדירה הגסה לתחומי ולפרטיות שלי, יש בי כאב על כך שאני נלקחת כמובנת מאליה, ומעל הכול – בושה על עצם העובדה שאני עצמי מסתכלת עליי באור אחר ומלקה את עצמי על שמידותיי לא נעלות כל כך כמו שהשליתי את עצמי מאז ומתמיד. בושה שמתורגמת לכעס על שיפי, שחשפה אותי לרע שבי.
זה היה יכול להימשך כך לנצח, או אולי עד שמשפחת ויסמן הייתה מפשפשת במעשיה בערבו של חודש אלול לברר ולבדוק אם יש מישהו שאת סליחתו הם אמורים לבקש, אבל אז בדיוק יצאתי עם אחותי יעל לערב במתנ”ס השכונתי. הבטיחו שם הרצאה מרוממת, כיבוד קל וגם סדנת קונספט ממעצבת ידועה של עריכת שולחן חג עם אמירה (לא ממש הבנתי את הכוונה, אבל זה היה נשמע מבטיח מאוד!) צעדתי במרץ, מתענגת על אוויר הערב, על תחושת השחרור הפתאומית ועל ההרגשה הטובה של ההספקים שקדמו ליציאה. השארתי מאחוריי בית נוצץ ו’מטופטפ’ מאימת הבייביסיטר, והייתה לי תחושה נעימה על שאחזור לבית נקי ומאורגן.
הסדנה הייתה מרתקת ומעשירה, גם הכיבוד היה נחמד, ואז התחילה ההרצאה. המרצה הייתה מיוחדת, כובשת. היא דיברה בגובה העיניים, עם משלים, סיפורים ודוגמאות מחיי היום יום. ראו שהיא מחוברת למה שהיא מדברת. הקשבתי לה ברתק ובעניין. המילים שלה, שבתחילה היו ערטילאיות מעט ואולי מופשטות, תפסו אצלי עד מהרה ממשות מעשית של ממש. “מקובל לחשוב”, המשיכה לטוות את שיחתה, “על שכר המעשים בעולם הבא, אולי על גמול כלשהו בעולם הזה. קשה לנו כבר לתרום בלי שיבטיחו לנו איזה מכשיר חשמלי לא שימושי ומיושן שגם כך החנות מנסה להיפטר מנוכחותו כבר עשור” (הקהל געה בצחוק. כמה נכון…) “אבל מה איתנו? מה עם הנשמה שלנו?” שאלה מעמקי ליבה. הרגישו ממש כאב בקולה. “מה עם הניקיון הפנימי שלנו והסיפוק הרוחני שמגיע אחרי עשיית הטוב? הוא נחשב לכלום בעינינו? הרי תשובה היא מלשון לשוב, לחזור. לאן אנחנו רוצים לחזור?” כולן תלו בה מבט מהופנט. בשונה מהרגיל, שקט רציני של מחשבה תלה באולם. “אנחנו רוצים להשיב את הנשמה אל מצבה הראשוני, “נשמה שנתת בי טהורה היא””, היא ניגנה את המילה ‘טהורה’ באופן שחשת ממש געגוע אל אותה טהרה ישנה. “בואנה נחליט, נשים יקרות, שבאלול הזה ננסה לשוב באמת, לנסות לדייק ולזכך את ההרגשה הרוחנית שלנו – לא מאימת הדין, לא מפני שמאיימים עלינו ש”אוי ואבוי מה יקרה אם לא נעשה זאת”, אלא רק מפני שאנחנו מתגעגעות לשוב, רוצות להיטהר ולעשות את הנכון והטוב ולהרגיש עם זה נכון ושלם כל כך”. המרצה סיימה את דבריה, וכל אותו הזמן עמד פרצופה החייכני של שיפי מול עיני. האם אסלח לה בלי דרמות, בלי לחכות שהיא תבין את גודל העוול שעוולה ושפשעה? האם אצליח לנקות את ליבי רק כדי לשוב אל המצב שבו הוא נקי וזך, בלי כעסים? עודי חושבת, פוסעת לצד אחותי ומנהלת איתה שיח קליל (הנה ההוכחה שנשים מסוגלות לעשות שני דברים בו זמנית…) חשתי לפתע את כובד משאו של הכעס, נהייתי מודעת פתאום לזמן הרב שאני מתעסקת בו וקלטתי כמה אנרגיות הוא גובה ממני. כן! החלטתי החלטה נחושה. זה אולי נשמע קטנוני למישהי מהצד, אולי נשים אחרות שהשתתפו בערב זה קיבלו על עצמן דברים נעלים יותר, איני יודעת, לי נכון כרגע להתנקות מהכאב והכעס הזה שמכלה בי הרבה חלקים טובים.
זה לא היה קל. זה דרש הרבה התגייסות שלי, עזרה מבעלי (הוא שמח כל כך שהחלטתי לסלוח. רק בשביל ההערכה והברכות שלו היה שווה…) אבל יום אחד הרגשתי שהנחתי את המטען בצד והמשכתי הלאה. עליתי לשיפי עם צלחת שבה סדורות קוביות עוגת גבינה סימטריות ונאות. לפי ההתרגשות וההקלה שעלו על פניה, הבנתי שגם עליה הכביד המשא, אך היא לא ידעה איך לטפל בו.
היה מתאים אולי שאסיים במופת, ישועה פלאית שהתגלגלה לפתחנו, זכייה בלוטו או לפחות במכירה סינית כלשהי… אבל לא כך היה. נשאתי אתי לכל מקום את דבריה של אותה מרצה, יהודיים ונכונים כל כך: “ומה איתנו, עם הנשמה שלנו? גם לה מגיע! לשוב, להתנקות ובעיקר – לשמוח מכך”.
