סעודת ליל חג הסוכות התארכה מאד. בין מנה למנה שרו, אמרו דברי תורה, דברו והתווכחו. הגיסות היו נחמדות והיתה אווירה טובה. לקראת המנה האחרונה יעלי קיוותה שהסעודה תסתיים כבר והיא תוכל לצאת עם דוד לסיבוב הקבוע שלהם. בכל שבת כשהם נמצאים אצל ההורים של דוד הם יוצאים לטיול אחרי הסעודה לכמה דקות של שקט, בלי הרעש והבלאגן שיש תמיד בבית ההורים. יעלי הציצה בשעון, השעה אחת עשרה התקרבה אבל לא נראה שמשפחת שוורצמן עומדת לסיים את הסעודה מהר כל כך, במיוחד כאשר כולם התאספו לחגוג את החג ביחד.
לאחר ברכת המזון הנשים והבנות עזרו לפנות את הסוכה ולהציע מזרנים וכריות והגברים ישבו בסוכה ודיברו בלימוד. הילדים העייפים השתוללו בצעקות רמות, דחפו, הרביצו ושחקו. יעלי לא הבינה איך חמותה יכולה להישאר רגועה כל כך כשעדת נכדיה משתוללים סביבה ומבלגנים בשיטתיות כל חלקה מסודרת? איך היא מסוגלת לפטפט בשלוות נפש כשצעקות ילדים ברקע? ולהמשיך לנקות כשעוד רגע כוס מיץ נוספת תישפך על הרצפה? אבל כל זה לא הפריע לחמותה כלל. להפך, ההמולה המשפחתית שימחה והמריצה אותה.
סוף סוף הדירה התרוקנה, כל משפחה הלכה לביתה או לדירה של שכנים שהושאלה לחג כדי להשכיב את הילדים. יעלי הביטה סביבה, המטבח והסלון היו מסודרים ולא נותר עוד מה לעזור. היא התקרבה לסוכה בה ישב חמיה עם בניו וחתניו וסימנה לדוד שיגש אליה.
“אתה רוצה לצאת לַסיבוב?” היא שאלה אותו כשהתקרב,
“לצאת?” הוא שאל, “אהמ… אולי נצא מחר?”
“אבל אנחנו תמיד יוצאים בערב” היא ידעה שזה קטנוני אבל לא הצליחה להתאפק.
“נכון אבל זה פעם ראשונה שכולם כאן ביחד…”
זו באמת פעם ראשונה שכולם היו אצל ההורים של דוד בחג, אפילו פנחס ושרי הגיעו מבלגיה. אבל היא לא דיברה איתו מילה אחת מכניסת החג…
“אולי נצא אחר כך?” דוד שאל והפנה את מבטו לסוכה.
“אולי נצא רק לכמה דקות ואחר כך תחזור לדבר עם כולם?” יעלי לחשה כדי שחמותה שעברה שם עם ערימת סדינים לא תשמע.
דוד שתק, הוא התרכז בשרשרת הצבעונית שהשתלשלה מדלת הסוכה. נראה היה כי הוא מתלבט.
“לא משנה, אתה יכול לחזור אם אתה מאד רוצה” היא אמרה בשקט.
“זה לא עניין של ‘רוצה או לא רוצה’. אני חושב שזה לא יפה לעזוב עכשיו כשכולם יושבים יחד” הוא השיב לה גם בלחישה.
יכול להיות שהוא מעדיף לדבר עם אחים שלו על פניה?
יעלי הלכה לחדר, הוא היה חשוך. גם באור יום היא לא אהבה את החדר הזה אבל בלילה – הוא היה מנוכר אף יותר. רהיטים מינימליים, בלי וילון, בלי תמונה, בלי שטיח. בלי שום פריט שישווה לו אווירה ביתית. דוד אהב את החדר, אבל מה הפלא? הוא ישן שם מאז שהיה תינוק. תמיד כשיעלי התלוננה בפניו על פשטותו וקרירותו של החדר הוא היה טוען בתוקף שהחדר הזה הוא אחד החדרים היפים והנוחים שיש.
יעלי התארגנה לשינה באטיות, היא שמעה מרחוק את דוד מדבר, אולי בכלל שכח אותה והוא ממשיך בשיחה שבה הפסיק לפני שהפריעה לו?
היא התקשתה להירדם. מעניין מה קורה עכשיו אצל אבא ואמא … המחשבה הזו עשתה לה צביטה בלב, היא כל כך אוהבת את החגים אצל ההורים שלה ועכשיו היא במקום אחר והיא מפסידה.
דלת החדר נפתחה, דוד נכנס לחדר בשקט וסגר את הדלת כך שרק פס אור דקיק חדר מבחוץ.
יעלי חייכה לעצמה, הנה כנראה עכשיו הוא הגיע לדבר איתה.
דוד פתח את המזוודה, נבר בה מספר שניות, לקח את הפיג’מה שלו ויצא, סוגר אחריו את הדלת בדממה.
באפלולית הלילה החדר נראה מדכא כל כך. יעלי התעטפה בפוך ונגבה בקצותיו את הדמעות הסוררות שברחו לה.
מוקדם בבוקר כבה המזגן, החום הבני ברקי חדר אל החדר דרך חרכי התריס הפתוחים למחצה. יעלי הזיזה את שמיכת הפוך לקצה המיטה והמשיכה לישון, היא הייתה עייפה מליל אמש והחום לא הפריע לה להמשיך בשינה עמוקה. פתאום נפתחה הדלת בטריקה רמה, קבוצה של אחיינים שובבים פרצה אל החדר בקריאות שמחה. “בואו”, קרא אחד האחיינים וכולם נכנסו אחריו. יעלי לא יכלה לפצות פה מרוב תדהמה, דלת החדר היתה פתוחה לרווחה והאחיינים הסתובבו בו בלי לשים לב אליה . האחיין הגדול פתח את הארון “איפה הפליימוביל משטרה?” הוא שאל וסימן לשאר שיתקרבו. הוא הוציא קופסה של פליימוביל ואחיין נוסף משך את הקופסה הרצויה. “בואו” פקד האחיין הגדול, כולם עזבו את החדר אך השאירו את הדלת פתוחה. יעלי תפסה את הפוך והתעטפה בו במהירות, מכסה גם את פניה. הבגדים נחו בקצה השני של החדר ליד הדלת ולא היה שום סיכוי שתוכל להגיע אליהם בלי שמישהו יראה אותה, וזה לא בא בחשבון! המסדרון התמלא אט אט בקולות גברים החוזרים מבית הכנסת.
היה חם בחדר ועוד יותר חם מתחת לפוך העבה. יעלי הזיעה, היא הייתה אובדת עצות, חסרת אונים. מתי כבר דוד יחזור? לא היה לה מושג מתי יצא להתפלל…
ככל שהזמן חלף, החום גבר והארס בתוכה התעצם.
אחרי זמן שנראה בעיניה כנצח היא שמעה את דוד מהמסדרון, הוא נכנס אל החדר הפתוח בקריאת “חג שמח” לבבית ושמחה. יעלי חיכתה בשקט עד שיסגור אחריו את הדלת ואז הורידה בחבטת כעס את הפוך המזיע מעליה והעיפה אותו מהמיטה. במקום לקבל איחול לבבי וחיוך חגיגי מאשתו הטרייה, דוד פגש אישה מזיעה מכף רגל עד ראש ונזעמת כפי שלא ראה אותה מעולם.
“מה קרה?” הוא שאל והניח את ארבעת המינים על המיטה “את משחקת גמד גמד ביער?”
“מה קרה אתה שואל?” יעלי קראה בצעקה מתעלמת מהערתו האחרונה , “האחיינים המעצבנים שלך פרצו אל החדר בלי רשות, השאירו אותו פתוח והייתי חייבת להתכסות בפוך העבה הזה ולחכות שעה עד שתחזור!”
“יעלי, תרגעי, הם בטח לא התכוונו”.
“לא התכוונו??? שלא תעז לגונן עליהם עכשיו” היא רשפה, “אין לך מושג מה זה להיצלות מתחת לפוך בחום הזה, איך לך מושג! תראה איך אני מזיעה, אני פשוט נוטפת מים”, היא הצביעה על מצחה שנטף זיעה. “הם פשוט מופרעים! זה מה שהם! לא אכפת להם מאף אחד, רק הפליימוביל שלהם מעניין אותם!”
“היית יכולה ללכת מהר אל הדלת ולסגור אותה אף אחד לא היה רואה”, דוד אמר,” לא צריך לעשות מכל דבר סיפור דרמטי “.
“לא ביקשתי ממך רעיונות מה הייתי יכולה לעשות!” היא ענתה בחדות “לא לכל דבר צריך מיד לשלוף פתרון”
“אז מה את רוצה?” הוא הקשה, “הבנתי, היה לך סיפור לא נעים. זהו, חזרתי, נגמר, הדלת סגורה.”
“אני רוצה שפשוט תקשיב” היא אמרה והדקה את קשר המטפחת “לפחות תראה שאתה מצטער על מה שקרה”
דוד לא ענה, הוא הוריד בשקט את הטלית וקיפל אותה באקראיות.
“גם אם זה קרה אצל ההורים שלך” יעלי הוסיפה, רוצה ולא רוצה שהוא ישמע.
“טוב, את מגיעה?” דוד חזר להיות מעשי אחרי שתיקה קצרה “רוצים לעשות קידוש”.
“תצא לבד, אני צריכה להתארגן”.
“תתארגני מהר, לא נעים לי לעכב את כולם”. דוד זרז והביט בשעונו “גם ככה כבר מאוחר” הוא אמר ויצא מהחדר.
הכעס בעבע בה בעוצמה, לא רק שקרה מה שקרה, אלא בעלה אפילו לא מנסה להשתתף איתה במה שעבר עליה, זה נראה שהוא אפילו כועס עליה שהאשימה את האחיינים שלו. לא התחשק לה להתלבש ולצאת לכולם, לחייך, לשבת שעות בסעודת חג ארוכה, לדבר ולצחוק. היא שלפה מארון התלייה את השמלה הפרחונית, החדשה ולבשה אותה בחוסר חשק.
כשהם נמצאים אצל ההורים שלה אף אחד לא נכנס להם לחדר, גם אם הוא צריך משהו דחוף.
ולמה חמותה מאחסנת משחקים בחדר בו היא משכנת זוגות? ולמה דוד לא מבין כמה אחיינים שלו מרגיזים?
פעם הבאה כשהם יבואו לכאן היא תגיד לו שהיא מעדיפה לישון בדירה של שכנים.
היא פתחה את הארון כדי להוציא את הפאה, במקום קופסת הפליימוביל הגדולה עמדה קופסה שלא היתה מונחת שם קודם.
היא הוציאה את הקופסה ופתחה אותה. בתוכה נחה שרשרת זהב יפהפיה ולצידה פתק קטן
“חג שמח. דוד”
