"חנוכה הולך ומתקרב, בואו יחד נשיר מכל הלב", מפזמת שירה.
אסתי נאנחת מעומק לבה, כי היא יודעת שחנוכה הוא לא רק נרות דולקים וסביבונים, אלא גם סופגניות. וחיים, חיים בדיאטה. כלומר, הוא אמור להיות בדיאטה כדי לרדת במשקלו, ולא רק בגלל משקלו הגבוה, אלא גם ובעיקר בגלל בדיקות הדם שלו. אסתי קוצצת סלטי בריאות, מכינה תבשילים דלי קלוריות, אופה לחם מלא, קונה גבינות דלות שומן, מנסה להרחיק פיתויים, מתנזרת בעצמה מחטיפים ומעוגות. אסתי מזכירה, מבקשת, מנדנדת, מציקה, עוקבת ומשגיחה, אלא שחיים לא משתף פעולה. הוא אינו מתמיד, ויותר ממה שהוא שומר, הוא חורג. יותר ממה שהוא מצליח, הוא עוקף. כאילו הכול מותר, כאילו לא קיימת שום בעיה, כאילו אין מחר.
והנה מגיעים ימי החנוכה העליזים, המשופעים במפגשים משפחתיים שבהם כיבוד עשיר ועתיר כל מה שאסור ומסוכן לבריאותו של חיים, ואסתי נאנחת מעומק לבה.
הביקורת שלך, אסתי, לא נובעת מרוע לב. היא נובעת מאכפתיות. כי את קשורה לחיים, ובאופן טבעי ככל שקשורים יותר לדבר מסוים, כך עולה רמת הביקורת לגביו. אבל בואי ניכנס קצת פנימה.
בנפש שלנו ישנם שלושה רבדים: הנפש הטבעית – אגואיסטית ודואגת לעצמה, לקיומה ולרווחתה מתוך יצר הישרדות, והיא רוצה להצליח ולזכות בהכרה חברתית.
הנפש השכלית – פועלת באובייקטיביות, מודרכת על ידי השכל.
הנפש האלוקית – נדיבה, רחמנית, סלחנית, נינוחה, מלאת ביטחון, אמונה וענווה, שהן מידות טובות שמקורן אלוקי.
כשבאים אל אדם בטענות ומציגים בפניו טעות שעשה, הנפש הטבעית של האדם המבקר מתקיפה את הנפש הטבעית של מקבל הביקורת.
ביקורת לא בונה, ביקורת רק מזכירה את הכישלון ומבליטה את האין.
כשאת מבקרת, אסתי, את מצביעה על טעויות ועל חולשות. לכן כל אישיותו של חיים מתקוממת כדי לדחות את הביקורת והוא לא רואה את נגעי עצמו. הוא מגייס את כל הטענות וההסברים כדי להגן על עצמו ולהוכיח את חפותו וצדקתו. הפגיעה באגו שלו הופכת את האירוע בינו לבינך למפגש תחרותי – "אם את טוענת שאני לא מתנהג נכון, הרי שאת חושבת שאת מושלמת יותר ממני". חיים לא אומר זאת, אבל זה מה שהוא מרגיש, והתגובה שלו איננה עניינית לביקורת. במקום להקשיב לה ולבדוק אם 'יש בה משהו' ולהשתנות, הוא עסוק בהכנת התשובה לביקורת ונותן ביטוי לתחרות שבין שניכם. שניכם נמצאים פה במיצר, שניכם כלואים בתוך כבוד ואגו.
כשהתגובה שלך כועסת, עצבנית, פוחדת או מלאת טינה – את מתנהלת מתוך הנפש הטבעית שלך. האגו והאינטרס האישי שלך מדברים כאן, לאו דווקא טובתו של בעלך. נסי לחשוב האם את מרחמת עליו, האם את מלאת חמלה והבנה למלחמה היומיומית שלו בשליטה עצמית, או שאת בזה לכישלונותיו וחרדה להשלכות של בריאותו על חייך?
עבודת המידות (תרתי משמע) המוטלת על חיים, היא תחום אחריותו הבלעדית. את צריכה להתבונן ולחשוב מה מוטל עליך לעשות, מה התפקיד שלך, מה הקב"ה רוצה ממך והאם את ממלאה את חובותיך. רק ברחמים גדולים אפשר להתקרב, רק בשיח של הרובד האלוקי מול הרובד האלוקי. כך מתרחבים המקומות הישנים ומתרחבות יכולות של קבלה, הכלה וכבוד. כך מוקמת ונבנית קומה עליונה של עבודת הנפש של הנישואין. זוהי אהבת חינם.
