בס"ד

מספיק שהילד ישאל אותנו שאלה כמו, "אמא, למה אני צריך כבר ללכת לישון?"

"למה את לא קונה לי?"

או, "למה אני צריך לאסוף עכשיו את המשחקים?"

ואנחנו נשלוף הסבר משכנע או סיבה טובה שמטרתה

ליישב את דעתו של הילד.

את נמצאת במכולת עם הילדים ואחד מהם שואל, "אמא, אפשר לקנות ארטיק?"

"לא", את עונה.

"למה, אמא?", הוא שואל.

"כי עוד כמה דקות אנחנו הולכים לאכול ארוחת ערב ואם תאכל ארטיק,

לא ישאר לך מקום לאוכל", את מסבירה בטעם.

"יהיה לי מקום, ארטיק לא משביע אותי בכלל", הוא עונה בהיגיון.

"הוא סותם לך את התאבון. חוץ מזה השבוע כבר קנינו גלידה

ולא צריך כל יום לקנות משהו מיוחד", את מנסה להוסיף הסבר נוסף.

"זה לא כל יום, ופעם אחרונה שקנינו היה כבר לפני כמה ימים", הוא ממשיך.

"נכון, ועדיין זה יותר מדי", את עונה בקצרה.

"אבל למה, אמא?", הוא לא מרפה.

ג'ון רוזמונד הוא פסיכולוג חינוכי אמריקאי שכתב למעלה מ-20 ספרים

בתחום החינוך וההורות, ביניהם ספרים רבי מכר.

באחד מספריו 'סבתא צדקה אחרי הכול', הוא מראה את ההיגיון מאחורי

משפטים ואמרות שבעבר אמהות אמרו לילדיהן באופן שכיח,

וכיום נפוצים פחות .

אחת מהאמרות שהוא מציין היא "כי ככה אמרתי".

הוא מסביר שכיום אמהות מרגישות צורך לתת הסבר על כל הוראה,

החלטה ודרישה מהילד,

מכיוון שהן חושבות שאם הן יספקו הסבר מתאים,

הילד ישתכנע וההסבר יישב את דעתו.

אותו ילד מהדוגמה של הארטיק, כשאמא מנסה להסביר לו

למה היא לא מרשה לקנות ארטיק, רוב הסיכויים שבתגובה

הילד יענה ויאמר "לא, זה לא ככה! אני כן אוכל את ארוחת הערב!

זה לא ימלא אותי!" ואז, לרוב אמא תיכנס איתו לוויכוח

ותנסה לגרום לו להסכים איתה שלא כדאי לאכול ארטיק לפני ארוחת ערב.

אם הילד שלה היה הילד מהחלומות, הוא היה אומר בתגובה:

"את יודעת, אמא, את כל כך צודקת. אחרי שהסברת לי את זה בצורה כזאת,

אני פשוט חייב להסכים איתך. זאת אומרת, כל בן אדם אינטליגנטי יסכים איתך.

אני גם חושב פתאום שזה בכלל לא רעיון טוב לאכול ארטיק עכשיו.

אמא, אני אוהב אותך מהרבה סיבות, ואחת מהן כי אכפת לך

מהבריאות ומההתפתחות שלי כל כך ואת רוצה שאני אוכל ואגדל כמו שצריך.

תודה, אמא".

התגובה הזאת נשמעת אבסורדית מכיוון

ששום ילד בעולם לא יאמר דבר כזה או משהו דומה לזה,

כשאמא שלו תסביר את עמדתה בנוגע לעניין כלשהו.

מה שקורה בפועל הוא שאמהות מסבירות את עצמן,

ואז הילדים מתווכחים או מתנגדים בתגובה (במילים או בהתנהגות).

האמא נותנת הסבר והילד מראה שההסבר לא הניח את דעתו.

הוא לא טוב מספיק בעיניו.

ואז אמא מנסה להסביר את עצמה ולהגן על ההסבר שנתנה,

וכך נוצר ויכוח.

ככל שאמא נותנת יותר הסברים,

היא מעודדת את הילד לענות חזרה, לפתח דיון ולבדוק את השטח בעצמו.

למה?

מכיוון שהיא אומרת לילד בלי מילים, "באמת לא כל כך הגיוני שאמא תדרוש מהילד

שלה דברים שהוא לא רוצה ולא מבין אותם. לא הגיוני שילד יעשה מה שאמא

אומרת לו ויקבל את ההחלטות שלה בלי שהוא יבין אותן בעצמו".

הגיעה אלי אמא לייעוץ וסיפרה על הבן שלה בן השלוש וחצי שלא מקבל

את מה שהיא אומרת לו.

כל דבר גורר בכי, צעקות וחוסר הסכמה.

הוא מסכים לעשות משהו שאמרו לו לעשות, רק אם הוא מקבל הסבר

שמיישב את דעתו.

היא גם הוסיפה שאשת מקצוע אמרה לה שכדאי

שהיא תסביר לו את הדרישות וההוראות שהיא נותנת לו,

כדי שהוא לא ירגיש ששולטים עליו אלא יבין בעצמו

את ההיגיון שעומד מאחורי הדרישה או ההוראה.

בתחילה העצה עזרה לה והיא אכן השתדלה להסביר לילד כל דבר, "אבל זה הפך להיות בלתי אפשרי: א. לא תמיד יש לי הסבר.

ב. לא תמיד הוא יכול להבין את ההסבר.

ג. זה מוציא ממני הרבה אנרגיה ואין לי כבר כוח", היא נאנחה.

שאלתי אותה, "אם את אכן חושבת שצריך לספק לו הסברים, מה אפשר לעשות?

את נותנת לו הסברים והוא לא תמיד מקבל אותם".

היא שתקה רגע ואז שאלה, "אז אין מה לעשות? פשוט להמשיך ככה?"

אמרתי לה, "מה המסר שהילד מקבל (בלא מודע) כאשר את תמיד מסבירה את עצמך?

שאת לא בטוחה בעצמך ובסמכות ההורית שלך ולכן את מנסה לשכנע אותו

שיסכים איתך.

הוא מבין שהוא צריך להבין כל הוראה כדי לבצע אותה, וכל החלטה כדי לקבל אותה.

הוא מבין גם שההחלטות שלך תלויות בקבלה ובהסכמה שלו".

את יכולה לתת לילד הסברים כשמתאים לך וכשיש לך כאלה,

אבל כל עוד תצאי מנקודת הנחה שאת חייבת לתת הסבר,

הילד יבין (גם אם לא תאמרי את זה), שהוא צריך לחכות להסבר כדי לקבל את עמדתך.

הוא גם יבין שאת לא הסמכות האחרונה שקובעת מה יהיה (זאת אומרת,

שאת לא זו שמובילה את הדרך).

אם תצאי מנקודת הנחה שאת קיבלת את הסמכות להורות לילד דרך

מכיוון שאת אמא שלו.

תביני שהילד צריך להקשיב לך, ללכת אחרייך ולעשות מה שאת דורשת

גם בלי להבין למה וגם אם הוא לא אוהב את ההחלטה שלך –

הוא פשוט יבין את זה.

המשפט "כי ככה אמרתי"  לא נשמע היום פוליטיקלי קורקט,

בימים שבהם הבסיס הוא דמוקרטיה ושוויון.

אבל דרך אגב, אם הדמוקרטיה חשובה לך –

גם בדמוקרטיה יש היררכיה,

ובהיררכיה המשפחתית הסמכות

להורות לילד דרך היא שלך!

הסמכות הזאת היא חלק מהזכויות והחובות שהתפקיד ההורי טומן בחובו.

לא משנה כל כך אילו מילים תאמרי והאם תאמרי מילים כלשהן.

מה שמשנה מאוד הוא מאיזו נקודת מוצא פנימית את יוצאת.

האם ממקום של ביטחון בסמכות ההורית שלך?

ממקום של שלווה שנובעת מביטחון?

או לחילופין את במקום של 'אני לא בטוחה שזכותי לדרוש ממנו משהו

רק כי אני החלטתי שכך יהיה'. (זה גם בסדר גמור, אבל אל תתפלאי שהילד

פשוט לא מקבל את מה ש'החלטת' בעבורו).