לְמה אני מצפה מילדיי בתור הורה, ואיך ניתן לנתב את הציפיה הזו למקום של צמיחה והתקדמות?
כדי לענות על שאלות אלו ואחרות באופן מקצועי, גייסנו את צירה דויטש, מומחית לזוגיות ומשפחה, שתעשה לנו סדר בדברים.
“טרם אענה על השאלות הנ”ל”, פותחת צירה, “אני רוצה לדייק את משמעות המושג ציפיה ולהסביר מעט על הדינמיקה בין הורה לילד במובן של ציפיה.
אנו רגילים להשתמש במילה ציפיה במובן של חלום ושאיפה, וברור שלכולנו יש שאיפות גבוהות מהילדים.
במהלך עבודתי כמנחת הורים אני פוגשת הורים רבים שמשתמשים במושג ‘ציפיה’. אני שואלת את ההורה: “לְמה אתה מצפה מהילד?”, וההורה עונה: “שיקום בזמן לביה”ס”, “שיכבד אותי”, “שיאסוף את המשחקים” וכו’. אז אני מבקשת מההורה שיעצום את העיניים ויספר לי מה הוא צופה שיקרה ואיך אכן תתממש הציפיה במציאות. התגובה הגורפת היא חיוך וגיחוך: “ברור שהוא לא קם/לא אוסף את המשחק/מתחצף…”.
ציפיה משמעותה צְפִיָּה. מה אני חושבת על הילד שלי? האם אני מאמינה שישתף פעולה או להיפך? וכמו שכתבתי, לרוב אנו צופות ויודעות שהילד לא ישתף פעולה.
יש לי סוד גדול שישנה לך את החיים. לילד יש חיישנים מיוחדים. הוא יודע היטב מה את צופה ומה את יודעת עליו. את יכולה ‘עד מחר’ לספר לו כמה הוא גדול, עוצמתי וכמה את מצפה ממנו, השאלה מה קורה בתוכך פנימה.
סיפרה לי פעם מורה להוראה מתקנת, שהיא עבדה שנה שלמה עם תלמיד והוא התקדם באופן מופלא ביותר. היא שאלה אותו בסוף השנה, “מה קרה השנה? איך התקדמת כ”כ? הרי תמיד היו לך מורות שלמדו איתך ולא התקדמת כך?”. ענה לה התלמיד, “כי את תמיד אמרת לי שאני יכול ומסוגל”. שאלה אותו המורה, “והמורה של שנה שעברה לא אמרה לך כך?”. “כן”, הוא ענה לה, “גם היא אמרה שאני יכול ומסוגל, אבל את באמת התכוונת לזה”.
א”א ‘לעבוד’ על ילדים. ציפיה היא ידיעה פנימית שאכן הילד ישתף פעולה, שהוא טוב ועוצמתי”.
כיצד אפשר להימנע מלבטא את האכזבה מילד שלא ממלא את הציפיה שלנו?
הבשורה הטובה היא שילד תמיד ממלא אחר הציפיות האמיתיות שלנו, הציפיות הפנימיות שלנו. זה טבע של הילד, שהוא נולד ומשתף פעולה עם הציפיה האמיתית.
אתן דוגמה פשוטה: איזו אמא מצפה שהתינוק שלה יישן בלילה ברצף? אני יכולה לספר שכשנולדה בתי הגדולה שאלתי את אמי בייאוש: “מתי יסתיים הסיוט הזה של לקום בלילה ולהניק?”. אמא שלי ענתה לי, “בגיל 6 שבועות”, כי כך בד”כ היה עם ילדיה. היום, אחרי שנים רבות, אני יכולה לספר שכל שמונת ילדי ישנו לילה רצוף בדיוק ביום שבו חגגו 6 שבועות!
מה קרה לי שם? זה היה ברמה גבוהה כל כך של ידיעה ברורה, של ציפיה שזה מה שעומד לקרות, והציפיה הזו העבירה מסר לא מילולי לילד.
הילד קולט את המסר הלא מילולי החזק הזה, את הציפיה הזו, והוא משתף פעולה.
דוגמה נוספת לכך היא ילד שנגמל מטיטול. הציפיה של כל אמא היא שיהיו שלוליות, וזו הסיבה שאנו גומלות ביום הראשון של החופש הגדול, כשלא יוצאים לשום מקום. למה? כי ברור לנו שהוא ירטיב…
האם שיתוף הילד בציפיה ממנו ממריץ אותו להגיע למטרה או מבטא אכזבה ממצבו הנוכחי?
אני מאמינה שהתקשורת הלא מילולית עם הילד היא התקשורת היחידה שעובדת. בעיני, אין כמעט משמעות למילים. המילים הן תוצאה ישירה של הנעשה במחשבותינו ובליבנו. כואב לי לראות כמה הורים משקיעים בסינון של מילים בשעה שלא שם הבעיה, אך זה נושא לפעם אחרת.
לכן לשיתוף של הילד בציפיה אין משמעות בעיניי. התקשורת האמיתית עם הילד היא הדיבור הפנימי, ושם ברור שזה עובד, ובגדול.
האם הציפיות שלנו מילדינו הן העתק של הציפיות של הורינו מאיתנו, או שלנו מעצמנו?
אני חושבת שכל הורה מצפה מהילדים שלו מה שבאמת חשוב לו בסולם הערכים שלו או בדעותיו. לא רואה שום קשר מחייב לציפיות של ההורים מאיתנו, אך אני מאמינה שיש דברים משותפים, מכיוון שציפיה מבחינתי היא חלק מהחינוך, ואחרי הכול, התחנכנו בתרבות ובדרך מסוימת ובאופן טבעי אנו ממשיכים בדרך הזו הלאה.
לגבי הציפיות מעצמנו – לי אישית כאמא יש ציפיות הרבה יותר גבוהות מהילדים מאשר מעצמי. גם במקום שאני נופלת וחלשה יותר, אין לי שום מניעה לצפות מהם ליותר. אני מאמינה בהם מאוד ויודעת שהם יכולים להגיע למקום גבוה הרבה יותר ממני.
כיצד אנחנו, כהורים, אשר אינם אובייקטיבים כלפי ילדיהם, יכולים להתאים בעבורם ציפיות ריאליות?
‘ריאלי’ הוא מושג סובייקטיבי לחלוטין. מה שנכון להורה אחד לא נכון להורה אחר. אני, כמנחת הורים, תמיד שואלת את ההורה מה נכון לו. ה’אני מאמין’ הבסיסי שלי הוא שרק ההורה שיושב מולי יודע מה הכי נכון והכי טוב בעבור ילדיו. הוא יודע הכי טוב למה ואיך לצפות מהילד, מהסיבה הפשוטה שמכל העולם בורא עולם בחר בו כדי לגדל את הילד שלו. הילד סומך על ההורה ומאמין בו שיעשה את זה הכי טוב, אז מי אני שאבוא ואגיד לו מה ריאלי? זה תמיד מפתיע את ההורה, שפתאום ‘מותר לו’ לחשוב לבד מה הוא באמת רוצה/מצפה מהילד, בלי שמישהו יגיד לו מה נכון. כך ההורה מתחבר למנהיג ולמדריך שבתוכו ומתמלא בביטחון להורות, לכוון ולחנך את הילד.
כיצד אנחנו, כהורים, יכולים לעודד ולנחם את ילדינו כאשר הציפיות שלהם מעצמם לא התממשו?
אני תמיד שואלת בקבוצות שלי: את מי אנחנו מעודדים? את החזקים או את החלשים? ברור לכולנו שעידוד תמיד ינתן לחלשים. עידוד אמיתי ומקדם משמעותו להאמין בילד שהוא חזק! שגם אם נפל הוא יכול לקום. זה העולם האמיתי. כשילד מגיע אלי מאוכזב מכישלון, בכל תחום, אני מחבקת, מחייכת ואומרת: “ברוכים הבאים למועדון החיים – ככה נראים החיים!”. אני סומכת עליו שילמד שזו בדיוק הדרך הטובה בעבורו להגיע אל היעד ששם לעצמו! כישלון או ציפיה שלא התממשה, מראים שאתה בכיוון הנכון. עכשיו נותר לילד לבחור האם ליפול, להתייאש ולהתפרק, או ללמוד מזה מה לא היה נכון, מה אפשר לעשות אחרת, וכך להתקדם. בדיוק כמו בעולם האמיתי, לא כך?
יש לי סוד גדול שישנה לך את החיים. לילד יש חיישנים מיוחדים. הוא יודע היטב מה את צופה ומה את יודעת עליו. את יכולה ‘עד מחר’ לספר לו כמה הוא גדול, עוצמתי וכמה את מצפה ממנו, השאלה מה קורה בתוכך פנימה.
