אחד מהפסוקים בפרשה השגורים על לשוננו נאמר על ידי גוי רשע שבא לקלל ונמצא מברך. בלעם רואה את עם ישראל שוכן לשבטיו וקורא בהתפעלות: “מה טובו אהליך יעקב, משכנותיך ישראל”. על פי הפשט, מכוון בלעם לאוהלים שבהם שוכנים בני ישראל, ומליצתו נאמרת במילים שונות וכפולות. אך עלינו להבין מדוע מיוחס האוהל אל יעקב, והמשכן אל ישראל, ומהו ההבדל ביניהם.
בשם ‘ישראל’ קל למצוא את המילים ‘ראש’ ו’שר’. ואכן, המעלה הרוחנית הגנוזה בשם ישראל, שלה זכה יעקב אבינו לאחר המאבק עם המלאך – היא מעלה של רוממות רוחנית, התעלות מעל חומריות הטבע הגס והתחברות אל הנשגב. לעומת זאת בשם ‘יעקב’ ניתן למצוא את המילה ‘עקב’ המתייחסת אל המקום הנמוך ביותר בגופנו, זה הנמצא במגע תמידי עם החומר, עם האדמה, עם העולם השפל והתחתון. זאת הסיבה לכך שליעקב מתייחס האוהל – שהוא ארעי ומתנדנד, ואל ישראל מיוחס המשכן – סמל הקביעות והיציבות.
מה יפה היא ירושתו של ישראל, העוסק בעניינים רוחניים נעלים, שראשו ורובו בשמיים והוא מלך ושר על ענייני הטבע. אך שימו לב שהתורה הקדימה דווקא את מעלתו של יעקב. נכון, את שני הכוחות הללו צריך, את הכוח המתרומם מעל ארעיות הנפסד החומרי, ואת הכוח המשתמש בחול כמשכן לקודש. אך סדר הפסוק מורה שבכל זאת, לפחות בבחינה מסוימת, ודאי שביחס אלינו, בנות יעקב 😊 ישנה ייחודיות ומעלה יתירה דווקא בעבודתו של ‘יעקב’.
מעלתו של יעקב היא ביכולתו להביא את היו”ד – את שמו של ה’ אל תוך הגשמיות הכבדה. יעקב אמנם מתהלך כאן בעולם, חשוף אל התככים והיצרים, התשוקות והחוקים, מתהלך במעגלי הטבע החוזרים ונשנים, וממש אל תוך תוכם זוכה להמשיך את היו”ד, לקשור אותם אל הקודש, להאיר אותם באור יקרות של חיבור אל הבורא המבקש לשכון בתוכנו.
אז אם לפעמים את חשה טובעת במשימות ארעי – בישולים ועבודה, כביסות וכלים, קרצוף, רכישה ותכנון, זכרי שרשימת מטלות ה”עקביים” שלך, שבראשה מתנוססת היו”ד – היא הניצחון שלנו על בלעם ובלק, היא היא תכלית הבריאה.
