בכל יום חמישי בצהריים אני נרגשת לצאת מהמשרד. חמישי בצהריים הוא מבחינתי 'אתחלתא דגאולה'. השבת שבפתח מרגשת אותי וממלאת אותי בציפייה ובכמיהה.

ביום שישי בבוקר אני קמה מוקדם מאוד. מיד אחרי שילדיי יוצאים את הבית לתלמוד-תורה, תחושת לחץ של זמן משתלטת עלי וגורמת לי לפרץ אדיר של אדרנלין. וזאת עליכם לדעת, בכל השבוע הארוך, תפקידי בבית כולל 'כיבוי שריפות' בלבד. הכנת ארוחות, הכנת שיעורי בית עם הילדים, קצת כלים שבכיור, מקלחות, גיהוץ ועוד קצת סדר מלמעלה, רק כדי שלא אתבייש לפתוח את הדלת…

אבל בשישי? אוווו, בשישי התמונה שונה לחלוטין.

שישי הוא היום החופשי היחיד שיש לי מהעבודה, וזה מצחיק כל כך לקרוא לו 'יום חופשי', כשלמעשה זה היום העמוס ביותר שקיים אצלי.

ביום שישי מתנקזים לכדי עבודה מאומצת כל הדברים שלא עשיתי בשאר השבוע – עוד כביסות שצריך לכבס ולקפל ולהכניס לארונות, סדר כללי, גיהוץ לשבת, ניקיון יסודי, סדר במקרר וכמובן ההכנות הקדחתניות של בישול ואפיה, חלות וסלטים, ולפחות 2 או 3 סוגי עוגות. סירים מהבילים ומקלחות לילדים והחלפת מצעים והסרת המוקצה ועריכת השולחן ו… ו… בקושי נושמים!

בכל פעולה אני משתדלת להקפיד ולהגיד "לכבוד שבת קודש".

פעם, בשעה שראה אותי מתאמצת כל כך, שח לי בעלי מדרש נפלא, כי בזיעה שמזיעים לכבוד שבת – הקב"ה מוחק את העוונות שלנו. זה מרגש כל כך לחשוב על זה!

אט אט ממלאים את הבית ריחות של ניקיון ושל שבת. אקונומיקה וחומר שטיפה מעורבים בריח בצק שתופח לאטו, דגים וחמין ואדים של מרק מבעבע, העוגה שבתנור ורוטב שוקולד עם רום.

הילדים כבר התקלחו, בגדי השבת כבר מגוהצים, עוד מעט באה המלכה.

והרגעים הללו שאני מחכה להם כל כך נוסכים בי ציפייה אדירה לשולחן השבת הקדוש. פתאום הבית נוצץ ומבריק, כל דבר מונח במקומו, המקרר מלא בטוב שכולו לכבוד השבת והחמה עוד רגע פונה מערבה.  

על השיש מונחים פמוטים של כסף ובזיכיהם מלאים בשמן זית זך. המיחם כבר דלוק והתבשילים שעל הפלטה מפיצים ניחוח משכר. קריאה אחרונה לסלק את המוקצה ולהזדרז, "אמא עוד רגע מדליקה נרות שבת".

אני נושמת עמוק וניגשת אל השיש.

"…. להדליק נר של שבת".

ופתאום הכול עוצר מלכת.

שלווה נסוכה ממלאת את הבית, שלווה נסוכה ממלאת את ריאותיי, שלווה נסוכה יורדת על העולם.

זה הזמן שלי לשבת על הכורסא, לחבק את ילדיי, להקדיש לכל אחד מהם תשומת לב משלו. להגיד קבלת שבת, לקרוא קצת בשקט ולפעמים גם לתפוס תנומה קלה עד שהגברים חוזרים.

בתוך הלב שלי שמחה גדולה. כל מה שמתחשק לי עכשיו זה שולחן שבת  כמו בחלומות שלי. אבא ובנים שמזמרים בסנכרון מושלם, דבר תורה שכל אחד מהילדים הכין, נימוסי שולחן והרמוניה פנטסטית.

והם מגיעים מהתפילה.

אחד יושב על הספה, מרותק לעלון שבידיו. השניים האחרים עדיין מתקשים להיפרד מדמויות ה'פליימוביל'. להוא נפלה הכיפה וההוא כבר עייף ועוד שניה נרדם.

סביב השולחן מתחיל ויכוח על הכיסא הכי מבוקש.

"שלום עליכם", "אשת חיל" והקידוש מתחיל.

ההוא עם הפרעות הקשב תופס את המזלג בידו ונוקש בו על צלחת הזכוכית, כי הוא לא מסוגל בשום אופן לעמוד בשקט בלי להתעסק, גם לא במשך דקה וחצי… ילד אחד בוכה שלא השאירו לו יין, השני נוטל את ידיו כשמי הנטילה נשפכים בחציים לכיור והשאר לרצפה, הקטנים רבים מי תפס את השרפרף ראשון, כוס של קולה נשפכת על השולחן ולמישהו הטחינה נגעה בדג וזו, כידוע, סיבה טובה מספיק להתפרצות מלחמת העולם השלישית…

שולחן השבת המושלם מהחלום מתפוגג לי במהירות מסחררת ונגנז לשבת אחרת.

ולפעמים בא לי להתפרץ ולצרוח. עבדתי קשה כל כך לכבוד שבת, רציתי כל כך שיהיה לי קדוש ונפלא וורוד, והמציאות טופחת על פני.

אבל אז אני חושבת בשקט בלב –

"שבת היא מלזעוק". הס.

הקב"ה בירך אותי בבית עם ילדים.

ילדים זה שמחה וילדים זה ויכוחים וילדים זה מים שנשפכו וקולה דביקה ומריבות על כיסא ליד אבא ולגו פזור והמולה ורעש.

כמה עבודת מידות אפשר לעשות בשולחן שבת אחד!!!

אני שותקת, ממשיכה להיות נעימה. חושבת על כך שהתנהגות ילדותית, מעצבנת ככל שתהיה, איננה באה מחוסר הערכה לכל מה שהשקעתי, אלא מטבעם של ילדים.

חושבת כמה ה' שמח בשולחן הזה, בדיוק כמו שהוא.

***

בזמן שהיה בית המקדש קיים, היה המזבח מכפר, וכיום, כשאין לנו בית מקדש, שולחנו של אדם מכפר עליו.

על שולחן השבת שלי – על מזבחו של הבית – אני מקריבה את כעסי, את אכזבתי, את החלום הוורוד והבלתי מציאותי.

על שולחן השבת שלי, אני יודעת –

"זה השולחן אשר לפני ה'".

בדיוק זה!!!