הקפיטריה בבית החולים היא לא בהכרח המקום האופטימלי לערוך בו פגישות איחוד מרגשות, וכשאני מתבוננת מסביבי אני תוהה מי הגאון העיצובי שטרח להדביק על הקירות מבחר תמונות של גבינות דהויות וירקות עייפים, והאם מטרתו הייתה לעורר תאבון או שמא לדכאו ביד קשה. בעוד אני משתעשעת בהמצאת סיסמאות תואמות ("לאכול זה בריא אבל לצום זה מושלם"), איב נכנסת אל הקפיטריה, אישה צעירה וחיוורת, שער ארוך בהיר הפזור על כתפיה וחיוכה מהוסס. אני קונה לנו קרואסונים דביקים ולחים ומיץ תפוזים טעים באופן מפתיע, ולאט לאט אנחנו מטיילות ביחד בשדה מטאפורי, מדלגות מעל מוקשים שאולי נמצאים שם ואולי לא.
איב שואלת אותי על הדס, על השבועות הראשונים שלה. העיניים שלה בולעות כל שביב של מידע, של קשר. אני מספרת לה על החיוך של הדס, על האופן שבו הוא מרכך את תווי הפנים הקטנים והחדים שלה וגורם להם לזהור. על הדובי הקטן, הלבן, הפרוותי, שקניתי לה ועכשיו מונח בפינת העריסה, רמז לחיים הרגילים שמחכים לה יום אחד בקרוב מאוד מחוץ לגבולות הפגייה.
היא מספרת לי על האשפוז שלה. על לפני הלידה, על אחרי, על המסתעף. "אני כמעט לא מכירה בכלל את התינוקת שלי," היא אומרת ושתיקה משתררת בינינו. הרי לא לכל כאב יש מילים.
היא שואלת אותי איך הגעתי ל'חיים חדשים'. אני מספרת לה על רבקה ואנחנו צוחקות. משהו קליל ונעים מתחיל להירקם כמו גם משהו עמוק יותר, ואני מגלה רבדים נוספים באישיות הזו שמולי, כמוה לא הכרתי מעולם קודם לכן.
היא עולה חדשה. "כלומר לא חדשה ממש," היא מוסיפה, "אבל ישנה בטח לא." ההורים שלה מבוגרים מכדי לעלות ארצה ומתגוררים בארגנטינה. "אולי אני אחזור בסוף," היא אומרת בחיוך שמנסה להסתיר כאב, "קשה כאן מדי."
אבל איך היא תחזור, ולאן, ועם מי. בעלה עזב עוד לפני הלידה והיא לא מרחיבה עליו את הדיבור. היא צריכה לפרנס כעת את עצמה ואת בתה השברירית למרות שאין לה מקצוע פורמלי. מה היא אמורה לעשות עכשיו, איך היא אמורה לשרוד?
איב לא ממש מבינה מה אני רוצה. "כמו ששרדתי עד עכשיו," היא אומרת בפשטות. "בינתיים יש לי ביטוח לאומי, ואחר כך נראה. אני אולי אחזור לנקות בתים כמו שמקודם." היא כל כך עדינה וחכמה ואני לא מבינה למה אחת כמוה צריכה לשטוף רצפות למחייתה. "עשיתי הרבה טעויות," היא אומרת ועל פניה מבליחה לרגע הבעה מרירה שגורמת לי להרגיש צעירה ותמימה מאוד.
אנחנו הולכות לבקר את הדס. לובשות את חלוקי האל-בד הכחולים, מחטאות ידיים. "רק האמא נכנסת," הודפת אותי לודה, אחות הפגייה הקשוחה עם שיער הקוצים האדום. אז אני עומדת ליד החלון המשקיף אל תוך הפגייה, מתבוננת באיב החובקת את הדס בתנועות מגושמות המאפיינות אימהות ראשונית כל כך, ויודעת שאני כאן, איתן, בשביל להישאר.
אבל איך יוצרים קשר נעים, כיפי ומכבד, בלי להעיק על אף אחד מן הצדדים?
השאלה הזו מעסיקה אותי כל הדרך הביתה, ומסתבר שהיא צריכה להעסיק אותי אפילו יותר, כי כשאני מגיעה הביתה רבקה משחקת דמקה עם יוסי בסלון ובפתח עומד יחיאל וכל כולו איתות מצוקה אחד גדול. "אמרתי לה שייקח לך עוד זמן להגיע," אני קוראת את שפתיו המרחשות, "אבל יוסי אמר שלא נורא ושבינתיים הם ישחקו ביחד."
"אמא!!" מריע יוסי, "הבאתי לרבקה קרמבו!! והיא גם אמרה שהיא תלמד אותי שש בש ועוד משחקים."
"שח-מט אני לא יודעת," מתנצלת רבקה מעמקי הכורסה, התנצלות נחוצה ביותר לאור הנסיבות, ואני מסתובבת אל יחיאל רק כדי לגלות שהוא כבר התפוגג לו אל חדר השינה.
"מה עושים?" אני ממהרת בעקבותיו. "איתה או איתו?" הוא עונה לי, ואנחנו מתפקעים בצחוק חרישי.
"תשמע מה שהיה לי היום," אני פורקת פאה, נעליים ולב, מודה להשם על כך שאם כבר רבקה כאן, לפחות זה חוסך לי את אוזניו הכרויות-תמיד של יוסי שלי.
"את יכולה להזמין את איב לכאן, אם את רוצה," אומר יחיאל בפשטות. "לשם את חותרת, לא?"
"אמממ…. נראה לי," אני משתאה לרגע, "אבל צריך לקחת בחשבון שהיא במצב גופני, או נפשי, לא יודעת, לא הכי טוב. וגם הדס בעצמה עדיין לא יצאה מהפגייה."
"זאת רק סיבה להתחיל לתכנן את זה כבר מעכשיו. ומאוד להיזהר ולהתייעץ כל הזמן."
"אמא!!" יוסי פורץ אל החדר, פניו משולהבות, "אני רעב."
יחיאל מכחכח בגרונו כחכוח רב משמעות.
אני מדשדשת אל הסלון, גיבורה בנעלי בית. "מרק, רבקה?"
"איזה מקסימה שאת, כבר אכלתי," היא מתרוממת מן הכורסה סוף סוף, "רק רציתי להראות לך ושתסבירי לי מה שהרופא כתב לי." היא נושאת אליי עיניים תמימות ומשהו צובט לי בלב. למה עם איב, או עם הדס, כל כך קל לי, כמו התפרצות שופעת של מים שרק מחפשים אדמה להרוות, ועם רבקה זה דומה יותר לסלע שמכים בו עד שמשהו מזרזף. למה.
אבל רק בגלל שזה קשה, זאת לא סיבה להימנעות. אולי להיפך.
"בשמחה," אני אומרת לה, "אני רק אוכלת רגע משהו ובאה. רוצה איזה ספר בינתיים?"
