אני אוהבת לעשות דברים גדולים. מרשימים שכאלה.
נורא בא להכין אוכל טוב בסירי ענק וללכת לחלק לפליטים או לחיילים.
אני חולמת לארח אצלי בבית משפחה מהדרום, כזו שאין לה איפה להיות והיא ממש חסרת אונים. ואני אבוא ואציל אותה ואפרוש את שתי ידיי ואכניס אותה פנימה אל ביתי הקטן ואגיד בחום “אם יש מקום בלב יש מקום בבית!”, ואוותר להם ואחייך אליהם ואהיה להם קרן אור באפלה.
יש לי בראש כמה מיזמים שיכולים ממש להציל אנשים. כמו למשל אמירת ספרי תהילים סביב השעון או שיעור של שמירת הלשון לנשות הבנין, וכמובן סיוע למשפחות במצוקה ואיסוף מצרכים ובגדים בשבילם.
הבוקר תכננתי בראש איך אני מתחילה ולמי אני פונה, ולא ממש היה לי זמן לילדים שלי. אז ארגנתי אותם מהר ובחטף ושלחתי אותם לבית הספר.
עד הצהריים הייתי עסוקה במיזם “אוכל לחיילים עניים” ולכן לא בישלתי. ילדי החמודים נאלצו לאכול לחמניה עם נקניקיה.
אני לא יודעת למה אבל איכשהו המיזמים שלי לא ממש נחלו הצלחה מסחררת, אם נגדיר את זה כך.
אולי בגלל כל הדברים הקטנים והמשעממים של היומיום שלא מותירים לי מרווח נשימה לעסוק בדברים העומדים ברומו של עולם, כמו למשל בישול ארוחת צהריים וטיפול בילדים, קיפול כביסה ולפתוח את הדלת לשכנה, וטלפונים דאגניים של סבתי שרק רוצה לוודא שכולנו חיים וקיימים ובסדר ולא בוכים בלילה ולא סובלים מחרדות.
בסוף התייאשתי.
במקום לבשל לחיילים, בישלתי לילדים.
חרף שיעור שמירת הלשון, נצרתי קצת יותר את הלשון בשיחה עם גיסתי.
אירחתי בחדר הילדים את ילדי פלוס ילדי השכנים וחילקתי לכולם תפוחים. אפילו בחיוך.
התפללתי במילותיי שלי תוך כדי סידור השולחן לארוחת ערב,
וארגנתי לילדי הפרטיים מצרכים בארון ובגדים מקופלים במדף.
ביקשתי מד’ שיאסוף את כל המעשים הללו, ויוסיף אותם לסל הזכויות של השבויים ושל כל עמך ישראל.
יודעים מה? נראה לי שבסוף דווקא כן עשיתי דברים גדולים ומרשימים.
