“מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי” (תנא דבי אליהו) 

ט”ו בשבט בשבילי הוא זמן להתחבר לשורשיי, להיתלות באילן הגדול שזכיתי להיות מפירותיו, להתגעגע ולינוק מים חיים מאדמתו. אני מטיילת בין נבכי זכרונותי, דולה בבהירות פנינים ממעשיה של סבתא שהיתה מתוות דרך של יראת שמים טהורה והקפדה ללא פשרות על קלה כבחמורה.

זכרונות ילדות מבית סבתא רבא

בין סמטאותיה של נחלאות הירושלמית, בבית פצפון בעל גג רעפים אדום, גרה סבתא יפה ז”ל, שהיתה הסבתא רבא שלי מצד אמי. למעשה נקראה בפי כל ‘סבתא איה’ – זה הכינוי שאותו הצמיד לה אחד מהנכדים שעדיין לא ידע לדבר, ומאז נדבק בה ונישא בפי כל – סבתא איה!

סבתא עלתה לארץ מסוריה עם שלושת ילדיה הרכים והגיעה לכאן בדרך חתחתים עם מדריך-מבריח, תוך הליכה ברגליים יחפות וסיכון משמעותי לחייה ולחיי ילדיה, שלו היו נתפסים ע”י שלטונות סוריה דאז – היה נגזר עונשם למוות מיידי. העיקר היה – להגיע לארץ ישראל. את כל רכושה השאירה מאחור, וגם את בעלה שהבטיח להצטרף אליה מאוחר יותר, אך הדבר מעולם לא קרה, וסבתא נשארה עגונה עד יום מותה.

את כל זמנה היא הקדישה לטיפול בילדיה ולימים בנכדיה ואף בניניה.

שכונת נחלאות בימים ההם נחשבה לאחת מהשכונות הפחות טובות. ברחובותיה היו מסתובבים ילדי העניים.

בחדר הקטנטן שכל גדלו מסתכם בכחמישה-שישה מטרים ותכולתו שתי מיטות, ארון, מקרר ושולחן קטן – מי היה מאמין – שם היא גידלה את ילדיה, בן ושתי בנות (הקטנה שבהן היא סבתי) כשהיא עוטפת אותם בחום, באהבה ובתוכן יהודי כמו שרק אמא יכולה.

סבתא איה עבדה אז ככובסת. בידיה המגוידות והנפוחות משפשוף בגדים בפיילה ובסינטבון, עמלה לבשל את המטעמים שכה אהבו ילדיה ונכדיה ואהבנו אנו, הנינים, שזכינו לגדול בחיקה – קובה, עלי גפן וירקות ממולאים בטעם מופלא, ושאר מאכלי העדה שבושלו על פתיליות ויצאו ממטבחה שכל גדלו הסתכם בפחות ממטר. עצם המחשבה על כך יכולה להעלות באפי בגעגוע את אותו ריח של נפט הפתילייה מעורב בריח של תחתית סיר האלומיניום לאחר ששהה עליה שבת שלמה – ממש כאילו הוא מתבשל עכשיו.

סבתא היתה אישה גדולה. מעולם לא פגעה באיש ולא שמענו אותה רוטנת או מתלוננת על מר גורלה, עגינותה או העובדה שאיבדה אחת מבנותיה שחלתה במחלה קשה. לבושה המסורתי ליווה אותה עד סוף ימיה ולעולם לא שינתה אותו. צניעותה ללא פשרות הייתה לה אבן דרך. את ראשה כיסתה תדיר בשני שביסים ומעולם לא ראינו את שערה ולא ראה אותו איש זולתה! (הפעם היחידה שבה ראיתי אותו הייתה בהיותי בת 15 בערך, כשכבר הפכה לסיעודית וזכיתי להיות לה לעזר ולסרק את שיער ראשה תוך שהיא מאיצה בי להזדרז ולכסותו מהר מהר כדי שאפילו הקירות לא יראו!!!). היא הקפידה בהקפדה יתירה ולא הסתובבה מעודה בחצאית או בשמלה בלי ללבוש מתחתיה ‘שרוו’אל’ לבן וארוך עד הברכיים, ואת רגליה כיסו תדיר גרביים עבות במיוחד. את כל בגדיה תפרה בעצמה בעשר אצבעותיה וללא שום מכונת תפירה. כשחשבה שמי מאיתנו לא צנועה מספיק, לטעמה, ידעה סבתא להעיר ולעמוד על המשמר, “והיה מחניך קדוש”. כשראתה בעיניה דבר שאינו ראוי, הייתה יורקת הצידה בשאט נפש ונפשה העדינה הייתה מזדעזעת.

לסבתא היה תפקיד. במשך כל ימיה ועד שהתבגרה ולא יכלה עוד לעשות כן, היתה אחראית על מפתחות בית הכנסת השכונתי ברח’ ניסים בכר – תפקיד שנטלה על עצמה. שלוש פעמים ביום, בלי להחסיר אף יום, צעדה מביתה לבית הכנסת, שחרית, מנחה וערבית, יושבת בעזרת הנשים, מאזינה לתפילות וממלמלת בשפתיה ברכות ותפילות בעבור עם ישראל כולו, עד שאחרון המתפללים היה יוצא. כשכולם הלכו הייתה נועלת אחריהם את דלתות מקדש המעט עד הנץ החמה בבוקר שלאחריו. בזמנה הפנוי הייתה סורגת ‘ליפות’ לרחצה (עד היום ישנן כמה כאלו למזכרת בבית סבתי) ומחלקת אותן לבני המשפחה, לשכנותיה ולמכריה.

בימים של אז ישובים היינו מידי שבת על כסאות קש נמוכי קומה, סביבנו פזורות פחיות גדולות שפעם היו קופסאות שימורים ענקיות – סבתא הסבה אותן לעציצים ושתלה בהם נענע, מרווה ושאר תבלינים שבהם השתמשה. היינו נהנים מעצותיה ומסיפוריה ומשתפים אותה גם בפטפוטינו הילדותיים, והיא האזינה להם ברוב קשב וידעה תמיד להגיד את הדבר הנכון בזמן הנכון.

בערוב ימיה זכיתי לשהות רבות במחיצתה, ללמוד ממעשיה הגדולים ולהתרפק על הזמן הקצוב שעוד נותר…

כשהייתי בת 16, סבתא רבא האהובה שלי הלכה לעולם שכולו טוב. כל ימיה עמלה על מידותיה, על קיום המצוות בדקדקנות ובכל מחיר ומעל הכול – על צניעות ללא פשרות.

זכרונה של סבתא לא ימוש ממני לעולם. כל שנותר לי הוא לשאוף גבוה ולשאת את הברכה הכה מוכרת:

“אילן אילן, במה אברכך? אלא שכל נטיעות שיטעו ממך יהיו כמותך…”