המלך בשדה, מופיע ומגיע עד אלי.
יש בזה משהו מרגש ומעצים. מפגש רצוף וצרוף של 40 ימי קרבה שאין כמותם.
40 יום שהוא נמצא פה רק בשבילי, נוכח כל כולו, טוב ומיטיב, קשוב וממתין לשובי.
ואני, איפה אני? אני עסוקה בהמון דברים חשובים מאוד:
להתאים את החולצה למכנסיים, את השמלה לגרביים, את האגרטל עם הפרחים למפה החדשה, להכין תוספות משובחות ומנות אחרונות.
כן, אלוקים. מאז שהתחתנתי התחלתי להבין שגם פעולות אלו נחשבות הכנות. והן רוחניות לגמרי.
ובכל זאת, נכספה נפשי וגם כלתה והתיישבתי לרגעים של שקט, לעשות חשבון נפש.
קחו גם אתן דף ועט ותרשמו.
אפשר לחלק את זה למספר ואין סוף קטגוריות לפי בחירתכן האישית, אבל אני בחרתי כעת בשתיים בלבד:
החשבון והנפש – הנפש והחשבון.
הסתכלתי אחורה על השנה שחלפה וביקשתי ללמוד ממנה קצת לעתיד:
התבוננתי על המעשרות שלי – אין ספק שמעשרות הן בכסף, אבל יש דרגות נוספות של מעשרות: מעשר בזמן לטובת האחר, מעשר בקניות, מעשר בידע, מעשר בניצול יום עבודה (בהיתר, כמובן) ועוד.
כמה שעות מבוזבזות היו לי בשיחות טלפון שלא קידמו אותי ואת העולם לשום מקום, מול כמה שיחות טלפון איכותיות שיכולתי לעשות עם סבתי או שכנתי המבוגרת.
שמעתי פעם על מכרה שקיבלה על עצמה לנצל היטב את יום העבודה מתוך מודעות וידיעה שיש לה 'רגעי שפל' ביום – רגעים לא מנוצלים, או 'מנוצלים' לבזבוז וריק – ולכן היא קיבלה על עצמה לסייע לקרובת משפחה אלמנה שמתקשה בכל ה'טופסולוגיה' והביורוקרטיה הנדרשת.
כך, במקום לתת לזמן לזלוג לעוד אתר מתכונים או טיולים חסרי ערך – היא בחרה להרים טלפון לפקידה בעירייה, לבנק ולקופת החולים, וכך לסייע לחברתה האלמנה ולהקל עליה מעט.
כמה חיים זה הוסיף בעולם, כמה חסד ועזרה, כמה חיסכון ומשאבים מיותרים לאותה אלמנה.
עולם ומלואו.
כמה קניות מיותרות שנקנו מתוך דחף וסיפוק רגעי וכעת החפצים האלו יושבים כאבן שאין לה הופכין.
שמעתי מידידה יקרה שכשהיא נופלת עם קנייה לא טובה, היא פשוט תורמת אותה וככה חוסכת מעצמה את עוגמת הנפש המיותרת, ומאידך שמחה ומתרגשת להעניק את הקנייה לנזקק שבסביבה.
נחשפתי גם לחברה טובה שבימי סוף עונה הייתה לוקחת את המטבעות מקופת הצדקה הביתית וקונה פריטים חדשים לילדי השכונה. היא הסבירה את עצמה: גם הנפש וגם הרוח ניצחו. קניות – הן בנפשי, אז לפחות, במקום להתפתות לעוד פריט כזה או אחר לבני משפחתי – אני ממלאה את ארון הבגדים של אמא אחרת, שמפאת קשיים בפרנסה לא מסוגלת לקנות לילדיה בגדים חדשים (אף לא בסוף עונה). זו המצווה שלי. זה נהנה וזה לא חסר.
כשמתפללים "ולמען נחדל מעושק ידינו" קופצות לי באחת כל ההשאלות שלא החזרתי לשכנתי,
כמו אבקת האפייה ושתי ביצים שביקשתי באמצע הכנת העוגה.
המשפט הזה: "סורי, אני באמצע העוגה, נדבר אח"כ…", גרם לי לא לכתוב את אשר לוויתי, והגזל מקטרג בראש. פרוטה לפרוטה מצטברת.
והיד עוד נטויה, הפנקס פתוח והיד רושמת.
אז אני מתיישבת ומעלה על הכתב את כל הגזלות – בכסף ובזמן, בנפש וברוח, ומבקשת מעצמי להסתכל על העבר, ללמוד ממנו, לקבל קבלה קטנה לעתיד ולרשום בפנקס ועל לוח ליבי.
כתיבה וחתימה טובה!
