אני רוצה להגיע לשם. אולי עוד אפשר.

מתקשרת ליעל. היא לא עונה, כמובן.

אני מרגישה כל כך לא נעים, כל כך גרוע, ואין לי אפילו לאן להטיח אלפי התנצלויות, ואין לי אפילו על מי לכעוס חוץ מאשר על עצמי.

"יעל? אתם עדיין שם?"

"אליענה?", הקול של יעל כבד ורטוב, כמו שמיכת פוך שנשכחה בגשם. "לא, אני כבר לא שם. לא היה טעם. שניכם לא הגעתם. הייתי כאן לבד שעה עד שנמאס לי".

"אוי, מסכנה שלי", אני אומרת ספונטנית לפני שאני קולטת שזאת גם אשמתי. אני מנסה למלמל איזושהי התנצלות קלושה ועלובה ולא מספקת, ואז אני מבינה עוד משהו.  

יעל פשוט ניתקה.

הרעש מהסלון מקפיץ אותי. נסיה נכנסת אליי הביתה, לא פחות ולא יותר, ויחד איתה – אבא שלנו. הוא כפוף, עיניו מובסות, וקווצות שערותיו האפורות לחות באזור המצח. כאילו הוא שטף פנים בניסיונו להתאושש, איכשהו, מן המצב שהיה בו קודם, יהיה מה שיהיה.

הוא משתעל, מנסה לדבר. לא מצליח.

נסיה, שפתיה מהודקות, מושיבה אותו בעדינות על הכורסה. לוחשת לו משהו באוזן. הוא מנסה לחייך, אבל החיוך שלו עלוב במיוחד לנוכח הדמעות השקטות שנוטפות על ברכיו, טיף, טיף.

הילדים שלי צמודים לקיר, לוטשים עיניים המומות.

"ביסלי!", אני אומרת פתאום, "ביסלי למי שמגיע לחדר ילדים מהר מהר!"

"אמא", לוחש לי אורי, "אחרי שאני גומר את הביסלי אני חוזר לסלון".

אני צובטת לו את הלחי קצת חזק מדי (מסר: אתה חמוד אבל אתה מעצבן אותי עכשיו), ומכוונת אותו החוצה משם. סוגרת את הדלת מאחוריהם, נושמת עמוק ומסתובבת אל הדודה של הילדים שלי. "נסיה, מים? תה?"

היא מתקדמת לעברי. "למה לא הגעת, אליענה? למה? מה כל כך קשה פשוט להגיע, בזמן, כמו שקבענו?", בקולה יותר כאב מזעם. אני אוחזת אותה בשתי כתפיה. לרגע אחד שתינו נועצות מבט זו בזו. עיניה עייפות, אדומות, לא פחות מאלו של אביה.

אני משחררת אותה בבת אחת, ניגשת לשולחן, לוקחת את הפלאפון.

לא עונים לי.

אני מתקשרת שוב. ושוב.

לבסוף, קול גברי עונה לי. מנומס, נבוך.

"אממ, אליענה?"

"כן?"

"יעל ביקשה ממני למסור לך שהיא לא יכולה לדבר עכשיו", קול נשי צועק ברקע. "אממ, לא רוצה ולא יכולה", הוא מתקן, נבוך במקצת.

אני גונחת בייאוש. "תגיד לה שאני נורא נורא מצטערת, שפשוט נרדמתי ושכחתי לגמרי מהפגישה הזאת…"

מלמולים. "אמרתי לה".

"ו… נסיה ואבא שלנו עכשיו אצלי בבית, ואני מבקשת, ממש מתחננת, שהיא תבוא לכאן עכשיו ונשב ונדבר".

"היא לא תבוא", הקול שלו החלטי. הוא אפילו לא טורח לשאול אותה.

"תגיד לה", אני צועקת בהברקת פתאום, "תגיד לה שאם היא באה, אני מוותרת על הטור שלי. מבטיחה".

שתיקה מעבר לקו. כמה שניות ארוכות. הוא אומר משהו. אני מנתקת. מסתובבת. נסיה מאחוריי, עיניה פעורות בהלם.

השפתיים שלי זזות. "עשרים דקות והיא כאן".