איך ההרגשה להיות תפר?
להיות חוט דקיק, בלתי נראה כמעט, שמחבר בין יריעות הבד המשתפל. שמעניק תפקיד ומהות לפיסות בד גזורות והופך אותן לבגד מעוצב.
איך זה להיות תפר, לא כאן ולא שם אלא תמיד באמצע. תמיד בסיכון להיקרע, לא להצליח להחזיק את כל המורכבות הזו.
איך זה לחיות על התפר, בין תרבויות?…
להיות יהודייה זה תמיד להיות התפר הזה. לבוא מהגולה, להיות ישראלי. לרצות להיות אמריקאי אבל לגור בלבנט. לרצות לשמר את הזהות, אבל לכמוה לקבלה, לשוויון, לדמוקרטיה. לא תמיד זה סותר, לפעמים זה כן.
ולהיות ישראלית, ולהיות אישה, ולהיות חרדית?
לפעמים אני מרגישה תפר, לפעמים אני מרגישה קרע. לא תמיד זה קל, אבל תמיד זה מעניין.
ולפעמים אני פשוט חיה את החיים שלי. לא תפורה לשום מקום, לא ממש מוגדרת. אני אוהבת את האמורפיות הזו, את היכולת שלי לאמץ ערכים שונים, לבנות לעצמי ובעצמי תפיסת עולם ייחודית ואחרת.
ועכשיו?
עכשיו אני בוחרת.
בוחרת להשמיע קול, בוחרת לא להיות תפר, פשוט להיות אני. אתם מוזמנים להקשיב.
—
סירבתי בעדינות לענבר, שצרחה לי היום בטלפון שהיא הרגע מביאה לי את העיתון שיצא מהדפוס, הרגע. לא הסברתי לה למה, לא הסברתי לה שהעובדה שאני כותבת בעיתון חילוני אין משמעה שאני מעוניינת לקרוא אותו. שגם את הטור הזה אני שולחת אחרי דפיקות לב והתייעצות עם הרב שלנו, ועוד קריאת עומק ועוד אחת. שלא ייצא אישי מדי, שיישאר ענייני ועדין ועם זאת מעניין וכיפי.
וזה מוזר.
חיכיתי כל כך לרגע הזה, הרגע שבו אני יודעת ש(כאן לצרוח בדרמטיות)—הטור שלי סוף סוף יוצא לאור!!!
כלומר, אני שמחה בזה והכול, ברור, אבל אני לא מרוגשת, מרוחפת, בעננים כמו שחשבתי שאהיה; לא, אני מסתובבת בבית שלי, עם אותו בלגן שהיה כאן אתמול, עם אותו הצורך הדוחק להתארגן ולצאת לעבודה, עם אותה נועה שצריך לקלח עכשיו ולסרק אותה במסרק סמיך, וכמובן גם עם הטלפון שצריך לעשות לרופא שיניים כדי לקבוע לאורי תור.
נו, השגרה ממשיכה, עמוסה ושוחקת כתמיד, ואני לא מרגישה איזו בועה ורודה מנצנצת שנפרשת מעליי; סתם מן שביעות רצון קלילה, שקטה, נחמדה— וזהו.
אוקיי, מי אמר שצריך יותר מזה, אני אומרת לעצמי בנחישות.
אבל. אבל.
במהלך הבוקר המשוגע הזה, משהו כואב תופס אותי מפעם לפעם. מה ימלא אותי, אבא, מה. אני נושאת עיניים אל התקרה. מה ישמח אותי. מה ייתן לי סיפוק.
מה.
ובכל אופן. כשיונתן יוצא רק לרגע וחוזר עם פרלינים שאני אוהבת במיוחד, וכשאימא שלי מתקשרת לאחל לי “מזל טוב ענק, אליענה, ידעתי שיש לך את זה”, וכשטליה מבקשת ממני בעבודה את הטור שלי כדי לקרוא אותו ספציפית מתוך העיתון כולו, וכשנסיה מבטיחה לי לקפוץ בערב עם אייס קפה כדי לחגוג את ‘הקפיצה שלי בקריירה’ (מדומיינת לגמרי, הבחורה הזאת) – משהו בכל אופן זז לי בלב, מפשיר קצת. איך שלא יהיה, כיף שיש לי אנשים שישמחו איתי.
וואו, גם יעל מתקשרת אליי בסוף. כדי להחמיא? לא כל כך סביר, אנחנו הרי מכירים את המערכת. יעל היא לא אחת שמחמיאה ככה סתם בלי להרוויח מזה כלום. כדי להתרגז? נו, למה לא, תתרגזי קצת, יעל, אני ששה אלי קרב, אני מחכה למריבה הזאת עוד מאז הטור הראשון שלך.
“שלום, יעל”, אני חוזרת אליה לבסוף, “מה שלומך, מותק?”, אולי זה ילדותי, אבל אני נהנית מכל רגע, אף שאני מנסה לספר לעצמי שאני בסך הכול מנסה להיות נחמדה.
“תגידי, את נורמלית?! איך את לא מספרת לי דבר כזה???!!!”, הזוועה שלה נשפכת מבעד לחורים ואני מרחיקה את הפלאפון מהאוזן, נושמת עמוק, מזכירה לעצמי שליעל יש את השריטות שלה וזה בשום פנים ואופן לא קשור אליי.
“מה זאת אומרת?”, אני אומרת ברוגע מכוון, “למה הייתי צריכה לספר לך משהו, בכלל?”, מפוצץ אותי שאחרי האמבוש שהיא עשתה לי עם הטור שלה, היא בכלל מעלה בדעתה שמגיע לה לדעת משהו מראש.
“כי זה החיים של שתינו, זה למה!”, היא מתפוצצת, מנסה לומר משהו ומפסיקה. רגע, היא בוכה?
“יעל?”, אני שואלת, מבוהלת, “יעל, את בסדר? קרה משהו?”
“לא קרה כלום”, היא מתנשפת, “רק תדעי שזה שאבא דפק אצלך בדלת ואת לא אמרת לי כלום— אני לא סולחת לך על זה בחיים, את שומעת?! בחיים“.
בום.
התנתקה השיחה.
