נועה
הטלפון מצלצל, מעיר אותי משרעפיי. ככה זה כשאני מסכמת פגישה טיפולית.
שיחה לא מזוהה. אני נזכרת שקבעתי פגישה טלפונית עם אישיות כבודה. אולי זו היא?
“ערב טוב”
“ערב טוב” אני שומעת קול צעיר של גבר, ומספיקה להסתקרן למשך אלפית השניה לפני שהוא ממשיך
“מדבר בעלה של חוי. אפשר לדבר כמה דקות? אני רוצה לשאול משהו, אם זה נוח עכשיו…”
אני מתבוננת בשעון. להערכתי חוי יושבת בתחנה ברחוב המקביל, ממתינה לאוטובוס הביתה. רק לפני עשר דקות היא יצאה מכאן. הוא יודע את זה, וזו הסיבה שבחר להתקשר עכשיו.
“נעים מאד בעלה של חוי. איך אפשר לעזור?”
“האמת… האמת היא שדיברתי עם חוי השבוע ו…” ההתגמגמות שלו מוכרת להפליא. הרבה בעלים של מטופלות רוצים להיות מעורבים בטיפול, אבל מתקשים לנסח את השאלות הנכונות…
“ו… רציתי לדעת מה בדיוק אתן עושות שם. תאכל’ס חוי באה אליך כדי להרגיש טוב יותר… היא בטח סיפרה לך הערב על ההתקף שהיה לה, נכון?”
אני שותקת. מאפשרת לו לבחור אם להמשיך בשיתוף
“היא באה אליך כי אמרו לנו שאת יכולה לעזור לה, שלא יהיו לה התקפים כאלה בהמשך. אבל אתמול בערב שוב היה לה התקף כזה! חזרנו הביתה מאיזה אירוע, ראיתי שהיא יושבת לכתוב משהו, ואחר כך היא נכנסה לאמבטיה, ושמעתי אותה בוכה… היא יצאה כולה חיוורת, נשכבה במיטה וראיתי שקשה לה לנשום. היא לא הסכימה לדבר איתי, לא רצתה להתפנות למיון…” אני שומעת אותו מתנשף, ונשאבת לסיטואציה שהוא מתאר בצבעים חדים כל כך. המצוקה שלו נוגעת לליבי.
“אני לא מבין מה קורה! למה היא מגיעה אליך אם זה לא מפסיק את ההתקפים האלה? למה לשלם כסף למשהו שלא עוזר? סליחה שאני נשמע לך כועס. אני באמת לא מבין…”
אני ממלמלת תפילה חרישית לבורא עולם. ה’, תעשה שאדע מה לענות. תעשה שלא אפול לבור הענק שהאיש הצעיר והמיוסר הזה כרה לרגליי מבלי להתכוון…
מנסה להרגיע את הלב הדוהר. חוי הרגע היתה כאן. למה-היא-לא-סיפרה?? ומה היא כתבה שניה לפני ההתפרקות שהאיש שלה מתאר עכשיו?
הודפת את הכל הצידה. עוד יבוא זמנן של כל התהיות.
מה אומרים לאיש?
תהיי אמפתית, נועה. אני אומרת לי. תתחברי לסבל שלו, לבהלה האיומה…
“אני שומעת את המצוקה שלך, ומבינה שאתה מודאג מאד ממצבה של חוי. אני גם ממש יכולה להזדהות עם הקושי להמשיך לשלם במיטב כספך למשהו שלא יעיל מבחינתך”
“אז תסבירי לי מה עמדתך. למה את לא מפסיקה עם חוי? למה את לא שולחת אותה למישהי יותר מקצועית ממך?”
“עם כל ההבנה שלי, אני לא יכולה לשתף אותך בעמדה הטיפולית שלי וגם לא במסקנות המקצועיות שלי”
אני שותקת, ונותנת לו מס’ רגעים לנשום לפני שאנחית עליו את הפצצה שיש באמתחתי.
“מה זאת אומרת? אני משלם אבל את לא יכולה לשתף אותי? את מוכנה להסביר את עצמך?”
“אסביר בשמחה. מכיוון שחוי היא מעל גיל 18, אני מחוייבת כלפיה בסודיות מוחלטת . ממש כמו רופא מטפל. ולא משנה בכלל מי הגורם המשלם. היא יכולה לבחור לשתף אותך במה שהיא תחליט, כולל מידע אישי שידוע לה אודותיי. אני אמנע מלשוחח איתך עליה, בכל מחיר. אלא אם כן זו תהיה בחירתה של חוי, ובנוכחותה”.
“בכל מחיר? גם אם זה אומר שאני מודיע לך ברגע זה שהיום זו היתה הפעם האחרונה שחוי באה אליך?”
“בכל מחיר. גם אם זה אומר שיהיה עליי להיפרד מחוי. ואני מקווה מאד שתבחר לאפשר לחוי להחליט האם להמשיך להגיע או לא, ממקום שמכבד אותה כאדם בוגר ואחראי לחייו”.
שתיקה רועמת. אני יכולה להרגיש את הזעם מתגלגל עד אליי דרך גלי הקול של הטלפון.
“ערב טוב שיהיה לך” אני אומרת כשהשקט הצווח מתארך “מאחלת לך את כל הטוב שבעולם”
הוא מנתק.
