הם רצים, ואנחנו?!
יש קצב מוכתב אצלנו בציבור,
לפי מה מתנהלים ואיך זה קורה (או אמור)
זה כבר חדשה-ישנה שאנחנו לא על הרצף,
והתרגלנו שלפינוקים עדיין יש כסף…
היום התחדש לי – וזה סוד בינינו –
שיש עוד פריבילגיות, שמעצבן לקבל.
מסתבר שתקראו ולמרות זאת לא תבינו
למה לעומס עדיין נכמה ונייחל…
לא רציתי לומר שאני מקנאה
בזה שאתם חיים ‘על השניה’
שמצפים בכיליון למה שילד יום או לילה,
ולא נוסעים לצפון ‘כי לא מסתדר לה’.
ואנחנו מכייפים כמה שרוצים ומתחשק,
ומטיילים בעוז, ולא עושים חשבון ש’משהו יינזק’.
תשאלו – מה מעורר קנאה במי שלא יכול לטייל?
מה כיף בלהיות חופשיים וצעירים?
אמת ויציב, שמבקשים את ישועת הק-ל,
אבל מה מכאיב, אם טענתם שאינכם ממהרים?
אז תדעו שזה להרגיש קצת ‘לא בעניינים’,
שאתם גמישים ונוחים וזמינים,
כשאחרים כבולים לדברים החשובים באמת,
ואנחנו פנויים לטייל ולפטפט.
כשהחברים דנים ב’רומו של עולם’,
ואתה מרגיש לא מבין את כולם.
לא שהדאגות שלנו לא חשובות,
כבר דובר, לא מקובל לבקש להן תגובות!
ולכן כשכולם דנים איך יקראו ליורש,
וכמה ישקול כשיפציע,
אין מה לחשוב על טיול, אין דורש,
ואתרים מוצלחים אין למי להציע.
אני יודעת משנים שקנאה זה רק רקב עצמות,
ושאת הילד שלי אף אחת לא תלד או ילדה,
ועדיין המחשבות בי עולות וקמות –
שמן הצד זה נראה שיש לי דאגות של ילדה.
ובא לי להיות כמוכן, בעניינים,
להבין בכל מיני נושאים מקובלים ומעניינים.
לדבר בביטחון, להרצות בשטף, כחלק מהחבורה,
ולא לעמוד ולהיצבט לנפשי, אי שם בסוף השורה.
תמיד אני מסיימת טורים בקריאה או המלצה,
והפעם לא מצאתי אף מילה שממצה.
אז אני מסיימת ככה,
כי עכשיו אין לי מה לומר…
מועדון בעלי הזכויות
מכירות את רשימת הסגולות למעוכבי שידוכים/ילדים? הלהיט הכי גדול הוא לחפש ‘קפידות’. משעברה שנה ואין חדש באופק, בעלי התייעץ עם הרב שלו שחתך שאם לא זכור לנו משהו – אין צורך לחפש, והמליץ להתחזק באמונה וד’ יעזור.
מול הרשימה הזו הרגשתי שאני בעייתית. כנראה פגעתי באנשים או קיבלתי שבת מאוחר מדי, עובדה שד’ לא סומך עלי לגדל ילדים, אחרת היה נותן לי אותם… ואלו שקיבלו – כנראה שהן מושלמות וראויות להיות אימהות לדור הבא של עמישראל. אני לא. אני צריכה לחזור בתשובה, כל השאר פטורות (מצווה שהזמן שעבר מהחתונה גרמא…)
ואז סיפרה לי חברה שהפכה לאמא צעירה, שהיא חששה מהחלפת הטיטול הראשונה אחרי השחרור, ולכן אחותה עזרה לה והחליפה לתינוקת, עד שהיא התרגלה. פתאום ניצתה בי הבנה חדשה – ד’ סומך עליה שהיא תהיה אמא מצוינת, אבל אם לא – ימצאו לה תחליפים.
אבל אני – אף אחד לא יכול ללכת במקומי לבדיקות! את בעלי אף אחד לא יוכל לפטור מהטלפונים וההתייעצויות. לא נקבל חופשה של 3 חודשים אחרי 9 חודשים של טיפולים. ד’ נתן לנו את הניסיון הזה בהמון אהבה ובאמון שנוכל לעמוד בו. אפילו שלא נוכל לשלוח אותו לבייבי-סיטר כשנתעייף. הוא רצה את התפילות שלנו, משהו מעיין מה שרצה את התפילות של האבות והאימהות שחיכו גם הם לילדים. נעם לו קול דמעותינו, ולנו זה מה שהכי טוב. לכן הוא דילג על הדלת שלנו כשחילק לכולם ילדים. כי הוא סמך עלינו שנהיה לו האנשים הכי טובים שאפשר בתנאים האלו. אולי הרבה יותר משהוא סמך על אלף זוגות אחרים להיות הורים, כי מקסימום ישלחו לבייבי-סיטר…
ולגבי הקבלות? זה בונוס של קרבה שיש רק למי שמחפש להיות קרוב. לא פרטי שלנו, כל הרוצה יבוא וייטול… זה שווה.
