פרק 8

חוי כותבת

נועה,

הייתי שמחה לשמוע ממך אם זה נורמלי מה שקורה לי. ובבקשה ממש, תכתבי לי את האמת. אני אבלע את הרוק ואצליח לעכל אותה בסוף.

קשה לי להודות בזה גם מול העיניים של עצמי, אבל… זהו. אני כותבת את זה: את נמצאת לי מדי הרבה בראש.

אני קמה בבוקר ויוצאת לבית הספר התורן, ואני כאילו לוקחת אותך איתי לשם. לא רק משפטים שלך, את זה הייתי שורדת. אלא אותך. את הביטחון שהחדרת לכורסה האפורה, או את האווירה הפשוטה הזו שיש בחדר שלך.

הרגעים האלה עולים לי מדי הרבה פעמים מול העיניים. זה נעים. זה מקל. זה ממלא. זה משחיל כוח לחיים. אבל, תגידי את. 

זו לא התחלה של תלות? איך אני אצליח להישאר לבד ביום שהטיפול יגמר? מה אני אעלה בעיניים בדקות האלה?

וגם, סליחה שאני קצת כועסת. אבל למה לפני שהכרתי אותך הסתדרתי בלי זה די טוב, ועכשיו קשה לי לחשוב על הימים שאחרי? את מדי נכנסת לחיים שלי. כאילו נותנת לי לשלוח אל החדר שלך שקים פצועים באמצע השבוע, ולהמשיך בלעדיהם. כאילו הם נחים אצלך בחדרון, מתחת לשולחנון הזכוכית בשקט. 

כשאני רואה את זה כתוב זה עוד יותר מבהיל. זו בדיוק תלות, לא?

והחלק שהכי מציק לי בקשר שלנו וגרם לי לחשוב על הכול, קרה הערב הזה.

חזרנו עכשיו מחתונה של בת דודה מהמחזור שלי. סתם, מאז שהתחתנתי אני שונאת חתונות. אבל הייתי שם. באיזשהו שלב מישהי דפקה לי על הגב וסימנה על המחיצה. בעלי היקר עמד שם, כועס. הוא אמר שהוא חייג אלי חמש פעמים ולא עניתי.

באמת, הפלאפון היה בתיק שלי, מונח איפשהו על שולחן שהוזז לריקודים. עמדתי חיוורת. את הכעס שלו שמעתי טוב דווקא. הוא כעס, ובצדק. איך לא התכוננתי לכך שהוא אמור להתקשר אלי? הרי יתכן שהוא יחייג. הוא אמר שעכשיו הולכים הביתה. התביישתי מאמא שלי. ככה להעלם מחתונה של בת דודה עוד לפני השבע ברכות? 

אבל יצאתי מהאולם אל הקור בחוץ. בדרך, כשהוא שתק שתיקה לא נעימה כזו, עלית לי בראש, וחייכתי. רק חשבתי על איך שאני מספרת לך את זה, והחיוך בא. חצוף. באמת שלא היה קשור לכלום.

זה לא היטיב עם האווירה. הוא רצה לדעת מה היה מצחיק, אז כבר שום דבר לא הצחיק אותי יותר. ואז חשבתי כמה נתק את מכניסה בינינו. כשיש לי חלק גדול כל כך בחיים שהוא לא שם והוא גם לא יכול להיות שם. כי אם הוא יהיה – זה לא יהיה מה שזה.

אני תוהה אם התועלת של ההקלה בסחיבת החיים ובהקלה שאני מחכה לה בעתיד עם החרדות, שווה את המחיר של הזוגיות הצעירה שלנו.

לא נראה לי שתביני. רואה אותך קוראת את המילים האלה ושואלת אותי שאלות חזרה על כל סעיף וסעיף. החיים מתישים כל כך. בשביל להיעזר אני צריכה לתת לדחפורים להכניס כפות פעורות שיניים אל תוך הדימומים. אין בי כוח לשתף אותך גם בקריעה הספציפית הזו. אין בי טיפת אנרגיה להמשיך ולהעמיק איתך אל המקומות שעוד לא כבשת בי. אזרוק את הדף לאיפשהו אחרי גריסה הגונה בעזרת אצבעותיי, ולמיטה.

לורם איפסום דולור סיט אמט, קונסקטורר אדיפיסינג אלית לפרומי 

לורם איפסום דולור סיט אמט, קונסקטורר אדיפיסינג אלית לפרומי 

לורם איפסום דולור סיט אמט, קונסקטורר אדיפיסינג אלית לפרומי 

תגובות אחרונות

אולי יעניין אותך גם...

כיצד מברכים? על מה צריך להקפיד בשעת הברכה?
רגעים כאלה, של יום שישי. מכירה?
על מה מסופר בפרשה? הצצה מהירה על פרשת השבוע.
מה מלמדת אותנו אמה עבריה על הגאולה העתידה לבוא, בקרוב?
על מה מסופר בפרשה? הצצה מהירה על פרשת השבוע.
בואי נדבר על זה…. איך לא עושים כלום, אבל באמת?

או צרו איתנו קשר

צרפו אותי 

התכנים החדשים
וגליום התוכן הדיגיטלי שלנו
ישר אליך!