שווה מכה
אל תחששו, אין הכוונה לאלימות,
הכותרת הזו היא סיכום לעצמי…
כי הגעתי לצומת של חישוב ואימות
ואני בוחנת, מה שווה מכה? לטעמי…
אז תדעו מעתה, במגירה מאוד סודית,
יש תוכנית חבויה ובנויה לפרטים.
‘יום השבר הגדול’ שאת שמחתי ישבית,
לבואו יש תנאים והם לא מעטים.
והודות להם בעצם – הוא עדיין לא הגיע…
כי בינתיים הקיצין עוד לא כלו,
והכוחות במותני – ב”ה לא אזלו.
ולכן גם – עדיין לא קיבלתי רשות להתנתק,
אך לפעמים מתחשק לי לחוג אותו, להתפרק…
וכל פעם הוא כמעט מגיע, רק כמעט.
אני אסביר זאת במשל, לאט לאט…
בואו נאמר שיש לי אגרטל, מזכוכית מלוטשת,
שנפל מהשולחן ושלם נשאר.
רק שברון בקצה, אני לא מתייאשת
מסובבת, מסתירה, והיה כלא נשבר.
יום אחר כך עף ברוח, שברון ועוד כמה,
ואני מניחה כאילו אין מאומה.
וכבר התחלתי לאפשר לעוד שברים,
באגרטלי לשלוט ללא מיצרים.
עד שיום אחד הוא הפך לערמת רסיסים,
ונאלצתי בצער לזורקו, בלי היסוסים.
נגמר המשל, נחזור לשגרה
שלי, שמורכבת מנפילות קטנות.
מכל חוויה שבלב היא מרה
אך לא מצדיקה את השבר מהתוכניות…
עוד חתונה שחפרו אם יש חדש,
וזה לא מצדיק להישבר
עוד חברה שילדה, ואחרת בקרוב ממש
ואני לא מסכימה מהקנאה להיגמר…
עוד בוקר שקיבלתי תשובות עצובות,
אבל זה שגרתי, אני כבר מנוסה.
עוד שמש ששקעה עם גל של תקוות,
אבל מזמן אותן אני מהסה.
ובסל מצטברים זה כבר כמה שברים,
כמו זכוכית שבסוף בפח משאירים,
למרות שעד אתמול הייתה אגרטל על מפית,
אבל כל השברים חברו, והלך עליה סופית…
אז ביקשתי רשות להישבר כמו זכוכית,
לממש, מגיע לי! עכשיו את התוכנית
פתחתי אותה ברטט וריגוש, או אולי בהגנבה?
וראיתי שמישהו הוסיף לי שם עוד שורה חשובה.
את לא סתם זכוכית שנשברת ממכות,
אני לא נשברת סופית מאוסף מועקות.
אני יהלום, יקר שבעתיים,
עם כל מכה – ליטוש עולה כפליים.
תשנו את המבט, תתמקדו לי בפנים,
כי אני מלוטשת, בהמוווון אופנים…
ליל המתחים
בכל טיפול מגיע השלב הזה, שניה לפני שאנחנו יודעים מה יצא הפעם. נכון לעד עכשיו – שלב לפני ש’שוב לא הצליח’.
לרוב, בלילה שלפני, אני עושה הערכת מצב. ‘מה יהיה אם הצליח’ – כבר דיברנו ותכננו וחלמנו בלי סוף פעמים, כך שאני בעיקר נערכת לתשובה השלילית – שלא תבוא שוב. ואם כן, איך נתמודד איתה טוב יותר מהקודמת. לא ננסה לבלוע את הדמעות כי בסוף הן תצאנה חזק יותר. ננסה לשמור על שגרה אבל לא נלחם, רק מה שהולך בקלות. חבל להשקיע אנרגיה במלחמות מיותרות.
כמובן, כל זה רק במישור ההתמודדות הרגשית, כי מהר מאוד אני עוברת לתכנן איזה טיפול חדש יתווסף למאגר. לפי הפרוטוקול הרפואי מחליפים את סוג הטיפול רק אחרי שלוש פעמים שלא הצליח. הפעם הראשונה מכל שלוש מלאת תקוות. שהטיפול הזה יצליח והשיטה הזו תהיה השליח הטוב שלנו. הפעם השנייה היא סתמית יותר. לא הלך בפעם הראשונה? אוקי, ננסה שוב. הפעם השלישית רוויה בתפילות – ד’ תעזור שזה יצליח, כי באמת שאין לנו כוח לעבור לטיפול ‘משוכלל יותר’, או כלשונה של הרופאה שלי – ‘לעלות כיתה’. לאיזו כיתה נגיע בסוף, דוקטור?!
ליל המתחים זה להתהפך במיטה אלף פעמים, להרגיע ולהלחיץ אחד את השניה והשניה את האחד. זה לתכנן איך נתפקד בימים שיבואו. זה יכול לכלול גם לנסוע לשבת שמחה משפחתית כשמצב הרוח מושפע מתשובה שלילית ביום חמישי בצהריים. (אל תשכחו, מצפים לעזרה מאסיבית מהזו”צ שהוא די ותיק בשביל שיעזו לבקש, ומאידך צעיר דיו בשביל ההרגשה שלא מטריחים אנשים עסוקים).
אני מאמינה בכל ליבי שיבוא יום אחד אחרי לילה כזה, שיביא בכנפיו בשורות טובות ושמחות עד מאוד. וככל שחיכינו לו יותר – ובתקווה שלא נחכה עוד הרבה – נדע להעריך אותו ולשמוח בו עד אין קץ. ואף על פי שיתמהמה, אחכה… מאוד!
