פרק 10

נועה מספרת

הרבה זמן לא חוויתי 48 שעות ארוכות כל כך.

כל צלצול טלפון מרעיד לי את הלב… אולי הפעם זו חוי?

מודאגת. רואה אינסוף תרחישים אפשריים.

ובעיקר, מתחבטת. אי הוודאות מכרסם בי עד דק. 

להתקשר בעצמי? האם זה תפקידי? הרי אין לי ספק שחוי במצוקה. איך אפשר שלא? את הזעם של אפרים כבר פגשתי בסיפורים שלה, ואני יכולה לשער שעד כה היא שיתפה אותי רק באירועים היותר מווסתים של התוקפנות שלו. אז איך הוא מגיב עכשיו, אחרי שיחת הטלפון שלנו? איך הוא מתנהל כשהוא חסר אונים ומתוסכל?

רעש טריקת הדלתות של ארונות המטבח הקטן של אפרים וחוי עולה באוזני, והוא מכאיב לי כמעט באופן פיזי.

אני בוחרת שלא להתקשר. לא מעוניינת להפוך לשותפה לסוד. ממש לא נכון בעיני לאלץ את חוי להסתיר את הקשר הטיפולי שלנו. מספיק כבד לה גם בלי זה. 

והרי לא עשיתי משהו רע. אז למה שאסתתר מפני מישהו?

אבל חוי, חוי לבד במערכה מול אפרים. בטח ידה על התחתונה, ומי יעזור לה ללחום את המלחמה האישית שלה? מי יסייע לה לגרום לו להקשיב לזעקת המצוקה שלה?

אני רחוקה ממנה בעל כורחי, חסרת אונים באופן בלתי נסבל.

ומה יקרה אם אפרים לא יאפשר לה לדבר איתי יותר? אפילו לא אפרד מחוי?

האם אי פעם אלמד להתמודד עם פרידות? 

או עם היעדרן?

מקסיקו. קיץ, 1991

“מה קורה נועיתה? לא באה להיפרד מהבדודה הגדולה שלך?”

רותי מתפרצת לחדר שלי כמו תמיד. מתיישבת-נשכבת על המיטה ומשעינה את הפנים היפות שלה על כף היד. חמש שניות חולפות והמבט החולמני של תמיד מזגג את עיניה התכולות.

“אה… חשבתי שאבא כבר לקח אותך לשדה התעופה. הטיסה לא אמורה לצאת בעוד שעתיים?”

“יש עיכוב של חמש שעות”, אומרת רותי ומתהפכת על הגב. “ומה זה קשור? חשבת לתת לי לנסוע בלי להגיד שלום? אחרי ארבעה חודשים ביחד?”

השאלה מרחפת באוויר, מעיקה עלי כאילו יש למילים משקל אמיתי. באמת, מה חשבתי לעצמי?

“אההה”, אני מתגמגמת בלי טיפת אלגנטיות, “נרדמתי אתמול ממש מאוחר והתעוררתי הרגע. חוצמיזה נפרדנו אתמול בלילה, לא? חגיגות, מסיבות, מתנות, נשיקות, חיבוקים… זה לא נחשב לפרידה?”

אני נשאבת חזרה לרגעים הללו מסביב לשולחן. אמא כרכרה סביב סעודת הפרידה הזאת לפחות כאילו מדובר באירוסין של רותי. כולנו יודעים שרותי היא האחיינית הבכורה והמועדפת על אמא, וזו גם הסיבה שהיא הסכימה שרותי תבוא אלינו למקסיקו לכמה חודשים של התאווררות אחרי הטירוף של מלחמת המפרץ. 

“נחשב, נשמה. נחשב”, אומרת רותי ומתקרבת אליי. היא מזיזה אותי בטבעיות לכיוון הקיר, מתיישבת קרוב קרוב, אוספת ברכות את התלתלים הקופצניים שלי בגומייה שכרוכה על אמת ידה ומקיפה את כתפיי בחיבוק אופייני. 

“אבל ת’אמת. לא תתגעגעי אליי? הרי כבר התרגלנו לגמרי להיות אחיות, נועיתה”, רותי משתמשת בכינוי החיבה המקסיקני שלי. כאן מוסיפים ‘תה’ בקמץ לסופי שמות. מתאימה את עצמה לסביבה שלה כמו זיקית מיומנת…

“בטח שאני אתגעגע”, אני אומרת ומרגישה איך הלב שלי נקרע מרוב ניגודיות.

איך? איך אפשר להרגיש בו זמנית רגשות סותרים כל כך? איך הלב לא מתפוצץ מזה בבת אחת? ה’! איזו שקרנית למדתי להיות!

“ברור שתתגעגעי”, צוחקת רותי בקול הפעמונים שלה כאילו שמעה עכשיו את הבדיחה של העשור. “למה מי עוד ייקח אותך למקומות מיוחדים כמוני? הא? ומי ילמד אותך דברים מעניינים כמו שרק אני לימדתי אותך?”

ומי עוד יפקיד בידיי סודות חונקים כמו שלשלאות של ברזל, כמוך, רותי אהובה?

מי?

לורם איפסום דולור סיט אמט, קונסקטורר אדיפיסינג אלית לפרומי 

לורם איפסום דולור סיט אמט, קונסקטורר אדיפיסינג אלית לפרומי 

לורם איפסום דולור סיט אמט, קונסקטורר אדיפיסינג אלית לפרומי 

תגובות אחרונות

אולי יעניין אותך גם...

אוהבת ליצור? סדנה במיוחד בשבילך, קצת הרפיה וחדוות יצירה.
משהו, החלק הנשי הזה שאוהב יופי וטעם, התעורר בי. פתאום רציתי שהסלון שלי יהיה באמת יפה ושהמטבח שלי יהיה מעוצב עד הקצה.
טובעת בים מטלות ורוצה לנהל זמן בצורה נכונה? בואי ללמוד מה זה באמת.
הוא בבית הכנסת, לומד, ואת? עם הטיטולים והילדים בבית…רחוקה?
איך יודעים אם מברכים על המאכל מזונות? הדרכה חשובה.
אנחנו זקוקים לזכויות! מוסיפים בכבוד שבת קודש.

או צרו איתנו קשר

צרפו אותי 

התכנים החדשים
וגליום התוכן הדיגיטלי שלנו
ישר אליך!