פרק 57

נועה מספרת

אפילוג – כעבור חמישה חודשים

אז ככה מרגיש זבוב על הקיר…

לא לעתים קרובות אני רואה ואינה נראית. אני בוחרת להפיק את המרב מהרגע. עוצמת עיניים, שוקעת בכיסא הרך וסופגת את האווירה בחושים מחודדים.

המזגנים העצומים מלחששים מפתחי האוורור, זמזום של חשמל סטטי, דיבור מהוסה שמגיע מקהל המוזמנים המסתובב למטה, ריח של עץ עתיק, ריפוד מאובק והמון אור שמצליח להסתנן מבעד לעפעפיים הסגורים שלי.

וקדושה. אני לא יודעת עם איזה חוש קולטים קדושה ורוממות, אבל הן שם ללא ספק. עוטפות את כולנו ומתערבלות סביבנו באופן כמעט מוחשי.

הנשימה כבדה עליי. לא מרוב מועקה, דווקא. לא הפעם. אלא מכובד המעמד, ממהותו וגדולתו.

העיניים שלי עוקבות אחר קרני השמש המרקדות על ארון הקודש, נשברות לאינסוף גוונים כשהן חודרות מבעד לחלונות הוויטראז’ הענקיים, שעליהם מצוירים כלי נגינה שונים. הארון בנוי בצורת כלי מיתר עתיק, והמילים “בנבל עשור אזמרה לך” מקיפות אותו בעיגול, מגוננות.

שני גברים סוחבים כיסא של אליהו לכיוון ארון הקודש. הגברים הולכים אחריו כמעט בשיירה מאורגנת. הנשים מצטופפות לשמאלם. 

אני האישה היחידה בעזרת הנשים שבקומה השנייה. יבורך מי שבחר בבית הכנסת הזה מכל בתי הכנסת בארץ. מכאן אפשר לראות את כל המתרחש בלי להיראות.

מישהו קורא לקוואטער. טלית עוברת מיד ליד. מישהו שנראה כמו המוהל מתקרב לחוי המחבקת את התינוק שלה. מישהי לוקחת אותו ממנה, מעבירה למישהו…

חתן האירוע מונח בזרועות הסנדק. עיניו של הסנדק זולגות אהבה אינסופית כל הדרך עד לחוי, מרגיעות, מחבקות, והעיניים שלי זולגות איתן.

אבא של חוי הוא הסנדק. הוא ולא אחר.

מישהו מברך “שהחיינו”. בכי של תינוק חותך את האוויר, בכי אחר מהרגיל, בוגר יותר.

אפרים מכוסה בטלית. את הפנים שלו אני לא יכולה לראות, את הכתפיים הרועדות מבכי אני לא יכולה לפספס.

ואני תפילה.

הסנדק מפזר ברכות. התינוק חוזר לחיבוק של אמו והיא מתקרבת לאביה, להתברך גם היא. אני מסיטה מבט מהאינטימיות העוטפת את האב ובתו, וממשיכה להתפלל.

הקהל מתפזר, וליד הכיסא של אליהו נשארים אב, ואם, ותינוק שנכנס סוף כל סוף בבריתו של אברהם אבינו. 

האם כך נראית שפיות?

אפרים מרים מבט לכיווני, מסתפק בהנהון קל שבקלים, והולך. 

דלת עזרת הנשים נפתחת, וחוי, קורנת ומרשימה, מתקרבת אליי בחיוך שיוצא מהקווים. הלב שלי מקפץ מהתרגשות לקראתה.

“מנחם יהודה”, היא לוחשת בגאווה. “כמה חיכינו לרגע”.

“זה הקטן גדול יהיה”, אני לוחשת בחזרה, ותוהה בתוכי האם ישנן משמעויות נסתרות לשמות, מעבר לגלוי והידוע.

“אמן!”, חוי עוצמת עיניים ומתכוונת לכל אות. “שיגדל בריא, בגוף ונפש, ומאושר, מאושר באמת”.

“אמן, חוי”, אני מצטרפת, מתענגת על ההתרפקות התינוקית של מנחם על זרועה המיומנת של חוי. הוא רגוע כל כך, מכיר את אמו היטב.

“תודה שבאת, נועה”, מחייכת חוי. “זה ממש לא מובן מאליו”.

“תודה שהזמנת אותי, חוי”, אני מחייכת בחזרה. “לא ציפיתי…”

“לא ראיתי אותך כמעט חמישה חודשים… זה המון זמן!” 

מאז שנכנס אפרים למרכז טיפולי לגמילה מהתמכרויות, חוי ואני לא נפגשות. חוי מטופלת גם היא במרכז, באופן פרטני וזוגי. 

“זה באמת המון זמן”, אני מזדהה בפשטות. “ואיך את מרגישה?”, אני שואלת, ומצפה לתשובה שדורשת שעתיים של שיתופים שאין ברשותנו כרגע.

“מותשת פיזית ונפשית”, עונה חוי ומנשקת את מצחו של מנחם. “ניתוח לתיקון המעי הגס, ניתוח לתיקון מום לבבי, קשיים בהאכלה, נסיעה לטיפולים ב’בראשית’…”

“את גיבורה אמיתית, חוי”, אני מוקסמת מכוחות הנפש שהיא מגלה. “אם הייתי מספרת לך לפני שמונה חודשים שככה ייראה העתיד הקרוב שלך, היית מאמינה לי?”

חוי מיישרת את הגב על הכיסא לצידי ומסתכלת על ארון הקודש. 

“מסתבר שלא”, היא עונה, והכנות שלה כובשת אותי. “לא הייתי מאמינה שאצליח לעמוד בכל זה”.

“מה הכי מפתיע אותך?”, אני מאתגרת אותה, לא מצליחה להימנע מהשיח הטיפולי הרגיל שלנו.

חוי עוצמת עיניים, מקרבת את צווארו של מנחם לאפה ושואפת אותו עמוק עמוק פנימה, ממלאה את עצמה בכוח התמימות שבו. 

“הסבלנות שלי”, היא אומרת. “וגם היכולת שלי להתמודד עם המפגש עם כל המשפחות של המכורים ביום הביקורים ב’בראשית'”.

“אני מבינה שהחשיפה קשה לך מאוד”, אני מלטפת את ראשו הבהיר של מנחם. “בטח לא ציפית לפגוש את מי שאת רואה שם”.

חוי מתכווצת בכיסא. אני יודעת את מי חוי פוגשת ביום המשפחות. הרבה השתקפויות של עצמה. אנשים שנראים בדיוק כמוני וכמוה.

“נועה, אין לי מושג איפה נהיה כולנו בעוד כמה חודשים. ה’ עוזר ויעזור”, מנחם מייבב בכאב וחוי משנה לו תנוחה בזרועותיה. “אני מחכה לחזור לפגישות שלנו, אבל זה עוד לא הזמן, וכנראה שעוד יש לי סבלנות. בינתיים…”, חוי שולפת מעטפה חתומה מתיק התינוק שהביאה איתה, “אני חייבת לרדת לסעודה. מחכים לי. וזה-“, היא מפקידה אותה בידיי, “זה מאפרים. הוא ביקש שאביא לך, והבטיח שבפגישה הזוגית הקרובה הוא יקריא את מה שכתב”.

אני מופתעת, וחוי רואה את ההפתעה מרוחה על פניי.

“זה בסדר גמור, נועה”, חוי נשמעת בוגרת כל כך. היא קמה, מכתפת את התיק ומחבקת חזק את מנחם. “אני רגילה שאפרים מקריא דברים שהוא כותב בטיפול המשותף שלנו. זה חלק מהתהליך שלו. וכנראה הפעם יש חלקים שקשורים גם אליך”.

אני קמה איתה, רוצה עוד קצת זמן עם האישה המדהימה הזו שצמחה להפליא מול עיני.

“אני כאן בשבילך, חוי. אם וכאשר תצטרכי אותי”, יש לי צורך לחזור על מה שאמרתי לה במפגש הפרידה שלנו. 

“אני יודעת, נועה. אני מרגישה את הנוכחות שלך בתוך התהליך הזה. אם היית יודעת כמה פעמים את נמצאת שם, בלי להיות, כמה כוח את נותנת לי…”, הדמעות מתגלגלות על לחייה של חוי, ושלי מצטרפות במהרה.

חוי מתרחקת, מנחם יהודה חבוק בבטחה בזרועותיה. ממשיכה במסע חייה. גיבורה.

לורם איפסום דולור סיט אמט, קונסקטורר אדיפיסינג אלית לפרומי 

לורם איפסום דולור סיט אמט, קונסקטורר אדיפיסינג אלית לפרומי 

לורם איפסום דולור סיט אמט, קונסקטורר אדיפיסינג אלית לפרומי 

תגובות אחרונות

אולי יעניין אותך גם...

איך נהתייחס למרק, ארטיקים וגלידות, כאוכל או כשתיה?
אֵיךְ אָמַרְתָּ קָרוֹב וְהִיא רְחוֹקָה לִי הַרְבֵּה מֵעֵבֶר לַיָּם?
מהו עירוב תבשילין? האם מותר לבשל ביום הראשון ליום השני?
התהליך המופלא שהלבבות שלנו יעברו כאן בארץ הקודש.
קחי לך כמה דקות של מנוחה וצרי לך לוח השראה לקראת השנה החדשה.
יש פה מילה שמתגלגלת מצחוק…חופש? נו ב’מת…

או צרו איתנו קשר

צרפו אותי 

התכנים החדשים
וגליום התוכן הדיגיטלי שלנו
ישר אליך!