חוי

חזרתי היום הביתה מ’בית יעקב נווה אהרון’ וצנחתי על הכיסא הראשון שעמד בכניסה.

במקרה היו עליו גם שלוש חולצות של אפרים, לבושות על המשענת. קצת ריסקתי אותן.

“הגעת”, הוא יצא מהסלון והסתכל עלי. “את יושבת לי על החולצות”, הוסיף.

“סליחה”, זזתי קצת קדימה, משחררת אותן לחיים.

“הן היו נוראיות”, אמרתי בשקט. “התלמידות האלה”, הוא מסיק. “עזבי את העבודה הזו. אחרי כל יום מילוי מקום אני אומר לך את זה. די, זה לא בשבילך”.

הוא פתח את המקרר תוך כדי, טרק אותו. פתח את המקפיא ודפק גם אותו.

“אני חייבת להיות מורה”, הנעל שלי הזיזה את רצועת התיק השרועה על הרצפה. “זה מה שלמדתי. הוראת אנגלית”.

“חבל באמת שלא התייעצת איתי”, הוא עובר לארון המזווה במטבח. אני מתכוננת לעוד טריקה.

“את יכולה להיות טלפנית או מוכרת בחנות. לא רואה אותך מול ארבעים תלמידות”.

קמתי מהכיסא ההוא והתקדמתי אל חדר השינה, מחליפה למטפחת וחולצת נעליים.

“אני מבין שאין היום ארוחת צהריים”, שמעתי אותו מהמטבח. 

“אה…”, יצאתי מחדר השינה, פוערת את הפריזר. “אני אכין נקניקיות עם צ’יפס בתנור. תוך חצי שעה זה מוכן”.

“אין לי כוח”, הוא התקרב וטרק לי את הפריזר. “אני רעב עכשיו”.

“לכי”, הוא הוציא שטר של עשרים שקל מהארנק, “תקני פלאפל”.

לקחתי אותו ממנו, ירדתי אל הרחוב, עמדתי בתור עם עוד כמה בחורים ואישה מבוגרת מסכנה אחת. 

חזרתי הביתה עם מנה גדולה אחת עם כל התוספות שהיו שם.

“למה קנית רק אחת?,” הוא חיטט בה והריח.

“זה עלה 11 למנה”, ניגשתי לפריזר, הוצאתי שתי פרוסות לחם ולקחתי אותן אל המצנם.

“אויש, למה לא קנית אצל גלעדי? שם זה שמונה למנה!”

כי ככה. כי אני לא.

לא. לא. לא.

מחפשת ביחידה הקטנה שלנו את חוי של פעם, חוי של אבא ואמא, האצילית והחכמה. ולא מוצאת אותה. מתה כבר.

היום חוי היא טיפשה כזו, היא לא. והיא לא יודעת איך אבא ואמא טעו ככה.

לכן כששאלת, נועה, אם הפחד מגיע מכך שאני מרגישה שמגיע לי עונש, עלה בי כל זה.

עלה למעלה כל כך, עד שמילא את הלוע, נסע אל החלל שבין הלשון לחיך ועמד שם, מחכה שרק אפתח את הפה כדי להישפך החוצה.

אז לא פתחתי. רק הנהנתי טיפה מלמעלה למטה והעיניים שרפו לי.

כי מגיע לי עונש גדול.

נועה

טריקה.

אני קופצת.

עוד טריקה.

אני קופצת.

בשלישית הגוף שלי מתוח כמו קפיץ. זה כבר ברמה של כאב פיזי. שום דבר פחות מכאב.

עד היום אפרים נכח רק בשטרות המגוהצים מדי שחוי שולפת בכל סיום מפגש.

ומה בין הדמות המאוד מווסתת ומיטיבה, הבוגרת דיה כדי לעודד פניה לטיפול – ובין טורק הדלתות הפוגעני הזה?!

לא, אני לא כואבת. אני כועסת. אבל ממש.

מנסה להפנות חזרה את המבט החוצה, אל חוי. ומה שאני מגלה מזעזע אותי.

אם לא הייתי רואה את המחזה הזה מול עיניי, לא הייתי מאמינה שזה יכול לקרות. האישה המתוקה להפליא שיושבת מולי, על כל מטר ושבעים הסנטימטרים שלה, מצטמקת והולכת בתוך הכורסה. היא לא מרימה מבט, מחבקת את עצמה חזק כל כך, כאילו עוד רגע היא עלולה להפוך לפרודות, חלקיקי עצמי

האשמה נשפכת ממנה, מקיפה אותה, מציפה…

“את מרגישה שאת אשמה בכל…”, אני שומעת את עצמי לוחשת, המומה ממנה, מאפרים, מעצמי.

“אין ארוחות צהרים בזמן, אני עייפה כל כך”, היא לוחשת בחזרה, מתנצלת. הראש מסתתר בין הכתפיים השמוטות.

“אפרים טורק דלתות, עושה לך מצפון, ואת אשמה?!”, אני זועקת.

נס, ה’ הטוב. האינסטינקטים הטיפוליים שלי עובדים. הזעקה הזאת ממלאה את ראשי, אבל לא מתגלגלת מהפה אל החלל.

הדקות הבאות מטושטשות בזיכרוני. אינני מצליחה להיזכר בדיאלוג לצורך כתיבת סיכום הטיפול.

קיימים רק חלקיקי תמונות.

אצבעות ארוכות ודקיקות, לבנות בקצוות, לופתות את הזרוע כמו צבת.

קווצת שיער מסתירה חצי פנים, כמו וילון משוך במכוון.

שפה תחתונה רוטטת, אחוזת תזזית.

נעלי בלרינה בצהוב חיוור מתרחקות ממני לאט לאט בחדר המדרגות.

עכשיו, מזמינה את הכעס שלי לתפוס את מקומו בכורסה של חוי. 

יש לנו דיבור נוקב, אל תוך הלילה…