אני כל כך מתוסכלת.
יושבת מול המחשב כבר שעה וחצי, מחליפה כל הזמן שירים כדי שיהיה לי מעניין באוזן, מכינה כוס קפה ועוד כוס קפה וכוס תה ואפילו שוקו וקצת פופקורן וקוביית שוקולד—-
וכלום. לא יוצא לי כלום.
הייתי בטוחה שיש בי איזה גייזר יצירתי שיפרוץ בקול געש גדול ברגע שייבקע איזשהו סדק, ברגע שתינתן לי ההזדמנות להמם את העולם עם הכישרון האדיר שלי. עם הרקע הדי ייחודי שלי, שכולל נטישת אב, בגידת אחות, חזרה בתשובה, זוגיות מורכבת והורות תובענית – היה לי ברור שהתובנות שלי יהפכו את הטור שאכתוב לחוויית קריאה ברמה אחרת.
והנה אני כאן, יבשה כמו ברזל חלוד, מנסה לכתוב אבל אפילו עשן לא יוצא ומי בכלל מדבר על מים.
כותבת משפט. מוחקת. כותבת פסקה אבל זה לא מרגיש נכון אז אני מוחקת שוב.
אוף. אני משפשפת את העיניים, מטילה את הראש לאחור. מביטה בייאוש במסך הלבן המסנוור שמולי.
אני צריכה לכתוב שלושה טורים לפני שהעורכת תסתכל עליי בכלל.
שלושה טורים. שלושה.
מה חשבתי לעצמי.
שולפת מן המגירה את מחברת הרישומים שלי, מוחה בקצה האצבע קצת אבק. מלכסנת מבט אל יונתן הישן לפני שאני מדליקה את האור הקטן ומתיישבת בדיוק מתחתיו. הדף שלי מואר צהוב חמים, העיפרון מטיל צל רך שהולך ומתחדד עד לנקודת המפגש.
אני משרבטת. “מפגש”. מעבה את האותיות, מוסיפה גם צללית. משהו מעורפל מחזיק את האותיות, עוד לא החלטתי מה. מוציאה עיפרון אחר, רך יותר. מטשטשת, מחדדת, מוסיפה.
זה מה שמעסיק אותי, אני קולטת פתאום. כל היום התרוצצתי, בגדים למכונה, כביסה למייבש, חביתות וקצת סלט והופ למיטות.
לא חשבתי על זה, כלומר, לא חשבתי על זה הרבה, אבל כן, מחר אני אמורה לפגוש את נסיה ואני ממש מפחדת.
די כבר, יהיה לי מספיק זמן להילחץ מזה מחר.
אני פותחת בחזרה את המחשב.
“יש כאלה שחושבים שלחזור בתשובה זה סוג של מחלת נפש, נדירה למדי אבל לא מספיק…”
אני מחייכת לעצמי. ממשיכה לכתוב.
לישון, אפשר גם אחר כך.
************
הילדים שלי לא כל כך מחונכים.
כלומר, הם די כן. הם חמודים, והם משחקים ביחד מקסים ויודעים לחלוק ולוותר וקצת לעזור ולבוא סתם כך באמצע היום להתכרבל ולהתחבק איתי כמו חתלתולים; מצד שני, הם יודעים גם לריב כמו גורי נמרים, ולזרוק עטיפות של חטיפים על הרצפה, וחלילה לא להרים כוסות חד פעמיות שנופלות על תכולתן המשקשקת ולשאוג זה על זה עד אובדן עשתונות. (“אתה תולש לי שערות, זה חילול שבת!!” שמעתי את נועה צורחת בדמעות על אורי בשבת בצהריים. מן הסתם גם השכנים שמעו. האמת היא שבעוונותיי התגלגלתי מצחוק, לא נותר לי אלא לקוות שגם הם).
עקרונית אין לי בעיה עם זה. ילדים למופת, כאלה שיושבים בשולחן השבת, אוכלים בסכין ובמזלג וממלמלים דברי תורה בפנים מאירות, הם מבחינתי דבר ששייך לסיפורים, ולאו דווקא אלו החביבים עליי. את הילדים שלי, לעומת זאת, אני אוהבת בדיוק כפי שהם, גם אם יש זמנים שבהם אני מתקשה להיזכר בכך ומעדיפה שהם יירדמו סוף כל סוף או לפחות יתנו לי קצת שקט.
עכשיו, איך לומר, אני חווה מן סיטואציה שכזאת.
נסיה כאן. כן, באמת. הילדים שלי עומדים סביבה קרוב-קרוב (הם טרם שמעו על המושג הקרוי ‘מרחב אישי’, וגם אם כן, זה כנראה קרה בזמן שהם היו עסוקים בעניין אחר ומרתק יותר, נניח איסוף חלזונות לחים ומגעילים אל תוך קופסאות קרטון מחוררות). הם נושמים עליה בקול ולוטשים בה עיניים עגולות, כמנהגם של המעודנים מבין בני גילם. נסיה מחייכת אליהם בנינוחות ושואלת אותם כל מיני שאלות שעליהן הם בקושי טורחים לענות, הם הרי לוטשים עכשיו.
אני רציתי אותם ערים. פחדתי שנסיה תבוא ולא יהיה לנו על מה לדבר; בהזדמנויות כאלו דווקא צריך ילדון או שניים שישברו את הקרח. אבל מסתבר שלא הייתה לי סיבה לדאגה. נסיה הרגישה נוח לגמרי כבר בדרך אל הספה, וכרגע לא נותר לי אלא להפשיר את עצמי ואת הילדים (חבל שאין איזה מיקרוגל שיעשה את העבודה). שירי נועצת בנסיה מבטים תוהים ומניעה את המוצץ שלה כה וכה. כאשר נסיה מציעה לה קוביית שוקולד, היא מתקרבת לאיטה, מושיטה יד חשדנית לקבלת התשורה ונמלטת לברכיים שלי.
הבעת אכזבה קלה חולפת על פניה של נסיה כמו ענן ברוח. אולי היא חשבה שילדים הם כמו חתולים, את רק קצת מלטפת בכיוון הנכון וזה מתחיל לגרגר.
“חמודה”, היא אומרת, מצביעה על שירי שלי. “נכון”, אני אומרת. מועכת אותה אליי, תינוקת רכה וחמה שכמותה. ריח של שוקולד מעורבב עם ריח של שמפו ותלתלים. “היא קצת מתביישת, נכון, שירושקה?” שירי עושה “כן” פצפון עם הראש.
נסיה מתבוננת בה, עיניה מצועפות, כאילו היא רואה בה משהו אחר. לרגע אני מזהה את הכמיהה הזו שהייתה בי אי אז, את הגעגוע למשהו שבקושי ידעתי שחסר לי, והלב שלי טיפ טיפה נצבט.
פתאום אני מבינה, שלשתינו יש מה לקבל מן הקשר הזה, הקשר שאולי נצליח להתחיל אותו עכשיו.
היא יכולה, אולי והלוואי, לתת לי עוד אחות.
אני יכולה להעניק לה אחיינים.
נו.
כדאי שנתחיל כבר עכשיו.
“אוריל’ה, תביא בבקשה את הפלסטלינה מהארון”, אני אומרת בעדינות, בודקת מזווית העין את התגובה של נסיה. “לא, לא הרגילה. הצבעונית הזורחת. אנחנו הולכים לעשות ביחד חוג. מי רוצה להצטרף אל נסיה ואלי?”
