פרק 32

“בסיכה הזו יש יותר סמליות מכל חפץ אחר שאני מכירה”, היא אומרת, מסובבת אותה בין אצבעותיה הארוכות, גורמת לה להחליף צבעים. “והיא יפהפייה אמיתית”. 

“כן”, אני מתנשמת עמוק, עונה תשובה אחת לשני העניינים. 

“שנים שלא הייתי מסוגלת להשתמש בה”, אני מספרת בלחש. “היא הייתה מונחת עמוק בשידה, חורכת אותי בנוכחות שלה, מוציאה לי לשון בכל פעם שפתחתי את המגירה. עד ש…”

“עד ש-מה, נועה?”, היא שואלת, כשהמילים נתקעות לי בגרון והדמעות מטפסות לעיניים.

“עד שארזנו הכול וחזרנו לארץ”, אני אומרת, נזכרת בתקופה מורכבת כל כך של זרות בארץ שאמורה לגרום לתחושה של בית. תקופה עמוסה בהתמודדויות חברתיות, לימודיות, משפחתיות…

“חזרנו לארץ, פרקנו ארגזים ומצאתי את הסיכה”, אני אומרת ומגלה שעולה בי חיוך. “השיער שלי תמיד היה הפכפך, מזדהה עם בעליו. אבל הוא ממש התעלה על עצמו בקיץ שבו חזרנו. מצאתי שהסיכה מרותי מתיישבת הכי טוב על רעמת התלתלים שלי, מצליחה לעשות בהם קצת סדר בלי להפוך אותי להיות מידי מתורבתת”.

“ופתאום היא כבר לא הייתה טעונה בכל הסיטואציות הדיסקרטיות והקונפליקטואליות שחלקת עם רותי?”, היא שואלת, משחקת במנגנון המתוחכם של הסיכה.

“שאלה קשה ממש… אני משערת שמשהו השתנה בגלל שרותי הייתה כאן, ואנחנו היינו כאן, ו’שם’ היה רחוק כל כך, בצד השני של הגלובוס”, אני ממהרת לענות. ממהרת מדי. התשובה רחוקה מלספק אותי.

“אין לך מושג כמה התמודדויות יומיומיות היו לי באותה תקופה”, אני אומרת ונשמעת לאוזניי מתגוננת. “אולי במובן מסוים התרפקתי על המתנה מרותי”.

“אולי התרפקת גם על זיכרון החלקים שאהבת באותה תקופה שחלקת עם רותי, מטורפת ומציפה ככל שתהיה”, אומרת איריס, כמעט בלי קול.

אני רוצה להזדעק, לומר שלא היה בי שום חלק שהתגעגע לחלקים הלא שפויים שגיליתי ברותי, לרגעים שבהם נדרשתי בעל כורחי לשתף איתה פעולה, מאחורי גבם של הוריי.

אבל שותקת.

לא הגעתי היום עם הסיכה לאיריס כדי להסתתר מאחורי אמירות מובנות מאליהן. באתי לבחון את אזורי העיוורון הפסיכולוגי שלי, אלו שגורמים לי להרגיש כאילו התרחבו באופן משמעותי בזמן האחרון, ויוצאים למחול שדים יומיומי…

“אולי”, אני מרגישה רפיון בכל הגוף, נהיית שלולית בכורסה מול איריס, מחשבת בראש כמה דקות נותרו לי, אבל לא מוצאת את האומץ להעיף מבט במחוגים שתקועים לי מול העיניים.

“אולי אני מתגעגעת לריגוש? לאדרנלין? לתעוזה?”, אני זורקת ממני את המילים לפני שאספיק לתפוס אותן בדרכן לאיריס.

“אולי באמת”, מהדהדת אותי איריס ומניחה את הסיכה ברוך על השולחן.

“הסוד שחלקת עם רותי בלי שרצית, חוזר אליך עכשיו בווריאציה בוגרת יותר, כשיש סוד ענק בחייה של חוי, ואולי אף אחד מלבדך אינו מודע אליו”, איריס מחזירה אותנו לכאן ועכשיו, וטוב שכך. הרי הגעתי אליה להדרכה, לא כדי לשפוך את הלב.

“גם חוי לא מודעת לסוד בחייה”, אני מתיישרת בכורסה, מנסה לגייס מקצועיות עניינית. “היא חיה אותו, אבל לא מבינה מהו. אני ממש בטוחה בזה. וזו הסיבה שאני מודאגת כל כך”.

“ההבדל בין חוי לרותי הוא מהותי, נועה”, אומרת איריס, ומנסה בכל דרך אפשרית לגרום לי להישיר אליה מבט סופסוף. 

“לא ממש”, אני מתנגדת, גם לתוכן וגם לקשר עין. “שתיהן חסרות אונים. שתיהן לא ממש במודעות מלאה…”

“שתיהן זקוקות לך כדי שתצילי אותן מעצמן…”, איריס נועצת בי את המבט החודר ביותר שפגשתי אי פעם בעיניה, משאירה סימן שאלה בסוף המילים שלה, כמעט בלתי מורגש, נוטעת את גרעין הספק.

כואב לי בלב. כפשוטו.

המילים שלה חופרות בי בור, תוקעות יתד, משתקעות. אני יודעת שהיא צודקת.

“הזמן שלנו הסתיים, נועה”, אומרת איריס בעדינות, כאילו אני עשויה מפורצלן נדיר.

“כן”, אני אומרת, מתרוממת מהכורסה ואוספת את הסיכה מהשולחן.

“נראה לי שיש לך הרבה על מה לחשוב”, איריס מוסיפה בדרך לדלת.

“הלוואי והיה פחות…”, אני מחייכת וחומקת ממבטה הנוגע.

****

אני נזרקת אל האוויר התל אביבי, חולפת על פניו של העץ האהוב, מתעלמת.

כן, יש בי את החלק שמתגייס להציל עלמות במצוקה. והסוד הוא מרכיב קריטי בסיפור המשתחזר לו כאן, כאילו יש לו חיים משלו.

אבל זה לא רק זה. יש עוד עניין שמכה בי עכשיו כמו גל צונאמי, שעליו לא דיברתי עם איריס מעולם.

עליו אני חייבת לדבר עם מישהו אחר.

לורם איפסום דולור סיט אמט, קונסקטורר אדיפיסינג אלית לפרומי 

לורם איפסום דולור סיט אמט, קונסקטורר אדיפיסינג אלית לפרומי 

לורם איפסום דולור סיט אמט, קונסקטורר אדיפיסינג אלית לפרומי 

תגובות אחרונות

אולי יעניין אותך גם...

איך מנצלים את הימים האלה בלהט השיגרה?
ממשיכים בכבוד סעודה שלישית והשבוע – הבית.
כמה דברים שלא ידעתן על חודש אייר הבעל”ט
כבר כמעט גאולה, או שוב חויים שואה?
את יוצאת לעבוד, אך האם זה חייב להיראות ככה?
“להנות בהם בני אדם” – ימים אחרונים לברכת האילנות.

או צרו איתנו קשר

צרפו אותי 

התכנים החדשים
וגליום התוכן הדיגיטלי שלנו
ישר אליך!