בס”ד
“אני דורש לדעת איפה הכסף”, אבא מתקרב אל אפרים. אני לוקחת צעד אחורה. דופקת את הלב.
“הכול בסדר”, אפרים נראה בטוח בעצמו, אפילו מתנשא, אבל רק אני מכל שוהי החדר הזה יודעת שהוא פוחד עכשיו. הצבע הלבן של העור שלו. העפעוף המהיר מדי. פתאום אני מרחמת עליו כל כך.
“חוי, איפה כל הכסף ממכירת הבית ברמות?”, אבא נותן פסיעה לכיווני. הקול שלו חזק ממש. העיניים שלו בורקות. הוא נראה מפחיד. אבל אני, הבת שלו, יודעת שהוא מבוהל. מרחמת גם עליו.
בעלי ואבא שלי. שניהם קרובים אלי. אני פותחת את הפה שלי וסוגרת חזרה.
לא רוצה לומר כלום. שקט עכור ממלא את הדירה החדשה-ישנה שלנו. אמא חיוורת בצד, נשענת על הקיר. “אבא מסתובב כל חודש שבוע שלם כדי להשיג את התשלום על המשכנתא שלקחנו בשבילכם”, היא אומרת בשקט. שומעים אותה בקול.
“הוא לא ישן לילה לפני שהתשלום עומד לצאת מהבנק. ולכל חודש יש את הנס שלו, ואתם—“
היא מכלילה אותי! היא חושבת שאני בתוך כל זה! אני רוצה לצעוק שזה לא קשור אלי. שלי קשה, עוד יותר מאשר להם. שהראש של התלמיד-חכם שהם ביררו עליו בשבילי, מלא במשהו שאין לי מושג מהו, אבל זה לא בבא קמא ולא האישה שלו.
איזו מפלצת יושבת לו שם בראש ומנהלת אותו, או איתו, את החיים שלנו?
אני רוצה לבכות. וזהו.
ושאמא תחבק אותי. ואבא יציע לי את אחת מהמטפחות שיש לו בכיס.
להתיישב על הרצפה המכוערת הזו וליילל את הכול. את הגעגועים לבית של ההורים שלי, את הנפש הקרובה שאין לי. את הבלבול של החודשים האחרונים, את הלבד הגדול הגדול שאני חיה בו.
אבל אני מסתכלת על אפרים. השפתיים שלו צמוקות. האישונים שלו זזים מהר מדי בחורי העיניים. הוא מפוחד כל כך. מסתכל עלי בתחנונים.
רוצה לבכות.
ומחייכת.
“אבא ואמא יקרים”, אני אומרת כשכל הדמעות נשארות בלועות בפנים, שורפות עד מוות את הגרון השקרן שלי. “אנחנו צריכים לדבר עכשיו. אחר כך נסביר לכם הכול, בסדר?”
אמא מסתכלת עלי. אני מורידה מבט. יודעת שהיא קוראת אותי טוב יותר מפוליגרף, וכל נורות החשמל צורחות לה את השקר שלי. אבל היא מחליטה להעניק לו רגליים. מהנהנת ומסמנת לאבא. “חוי, תהיי זמינה”, הקול שלה מתחנן, המילים הללו נשמעות מבקשות כל כך, כמו בקשה אחרונה של מישהו. אני מבטיחה עם יד על הלב ובודקת את הפלאפון שלי.
הם הולכים, דלת העץ נסגרת אחריהם ואני מסובבת מבט אל אפרים. מקווה שהוא מעריך את האישה הנאמנה שלו, שהולכת איתו בארץ לא זרועה, אחריו, בלי להבין. כן עם לשאול.
“ידעתי שאסור לספר להם כלום”, הוא אומר והחיוורון נעלם לו. הרעד גם.
“הם נתנו לי דירה, אז הם סמכו עלי. אנחנו לא ילדים קטנים”, הוא מחייך חיוך גדול עד העיניים ומציע “רוצה לצאת לקפה-קפה?”
***
“נועה”, אני כותבת על דף אמיתי. מאוחר מאוד בלילה.
“עוד מעט אהיה אמא. יש כאן מישהו שעומד לבוא לעולם, ואני חושבת – לתוך איזה עולם הוא עומד להגיע?
כמו כל אמא, אני רוצה כל כך שיפתח את העיניים לראשונה בחיים שלו מול אבא ואמא שאוהבים אותו כל כך. שישבו וחיכו לו תשעה חודשים מלאים, וכל מה שמעסיק אותם עכשיו הוא הגרפס הבא שלו.
רוצה להיות אמא ששרה שירים לתינוק תוך כדי שהיא מאכילה אותו. רוחצת בסבון ריחני כמו בפרסומת של דוקטור פישר, ומצטעצעת בבגדי ניו בורן.
אבל נותרו רק שלושה שבועות עד שהוא יבוא לכאן, בעזרת השם.
ומי שמחכה לו זו אמא עייפה-עייפה, ולא ממנו. אבא שחי עם איזו מפלצת בתוך בראש, בית טחוב בשכונה מוזרה וסבא וסבתא כועסים.
ברגעים חשוכים כאלה אני רוצה לקום וללכת מכאן. להיכנס לבית של אבא ואמא ולחכות ליום שהוא יגיע. לא פוחדת לגדל אותו לבד. פוחדת הרבה יותר לגדל אותו ביחד.
חושבת ככה, מחליטה ככה, ובסוף, נשארת לעוד יום. לעוד חודש.
אישה מוזרה ולא ברורה.
טוב, אני הולכת לישון.
***
“אפרים”, אני מעירה אותו לפנות בוקר. “אנחנו צריכים ללכת”.
“מה השעה?”, הוא.
“שש ועשרה”, אני.
“יש לי צירים”, שוב אני.
“תשתי”, הוא.
“שתיתי”, אני.
“תשתי עוד”, הוא מתהפך.
“אפרים, אם אין לך כוח לבוא אני אזמין מונית. זה בסדר”, אני נושמת בין מילה למילה.
הוא פוקח עין אחת ועוד.
“זה מסוכן שתלדי עכשיו?”, הוא מתיישב בבת אחת. “זה לא כדאי”, אני נושמת עמוק.
“בואי נרוץ”, הוא כבר נכנס להתארגן. אני נאנחת בקול, נאנקת.
הוא זורק לתוך שקית בקבוק מים, חבילה של ‘רבע לשבע’ ושני תפוחים. “תשים גם סידור”, אני מבקשת, מחזיקה את הגב. “אני אתקשר לתרום כסף לוועד הרבנים”, הוא מבטיח. “יהיה בסדר, חוי”.
והוא כן איתי. פה ממש.
ואני רוצה שהדקות האלה יהיו מאחורינו, ואני רוצה שהן ימשכו לעד.
