“לא שמעתי טוב, חוי, מה אמרת?”, אמא מהדקת את הפלאפון אל האוזן שלה. אני יכולה לשמוע את זה.
“אפרים ואני עברנו. אנחנו כבר לא גרים ברמות א'”.
“לא הבנתי”, היא מבקשת שאחזור בשלישית ואני תוקעת מבט נואש באפרים. “החלטנו שיהיה לנו טוב יותר כאן”, אני אומרת לכביש הריק השרוע לידינו. החלטנו. החלטנו. כמה שקרנית אני יכולה להיות, לא ידעתי.
“איפה?”, רק זה מה שהיא שואלת ואני יודעת שאני בכלל לא זוכרת את הכתובת בעל פה. מסמנת לאפרים שיזכיר לי בשקט, ואומרת לה בקול.
“איפה זה?”, היא מבוהלת. אם היה לה רכב היא כבר הייתה אוחזת את המפתחות שלו, מוכנה לרדת אליו ולצאת אלי.
“אל תבואו עכשיו”, אני מבקשת ממנה. “עוד לא גמרנו לסדר הכול”, שוב השקרנית צצה ממני, מדברת במקומי. הכול היה מסודר טיפ טופ עד לאחרון הפריטים עוד לפני שידעתי שהם לא במקומם בארונות שלי.
אמא לא עונה לי. דיבורים עמומים עוברים אלי דרך המכשיר. אני רואה בלב שלי את אמא מניחה יד על הפומית ומספרת לאבא. “איפה את בדיוק, חוי?”, הקול שלו, בטוח ויציב, ממלא את הקו כולו, לא מותיר מקום להטעיות נוספות. אני אומרת לו, והוא לא שואל בכלל אם אפשר לבוא. רק מעדכן שתוך ארבעים דקות הם אצלנו.
“הכול בסדר”, אפרים לא מבין למה אני נבהלת. “מצוין. הם יבואו, יראו שיש לנו דירה של ממש, מסודרת ונקייה, ויבינו סוף סוף שאפשר לגור בעוד מקומות בעולם חוץ מאשר בירושלים”.
אין לי דרך להסביר לו שאני לא רוצה שהעיניים של אמא יפגשו בשלי. שאני לא מסוגלת להרגיש את החיבוק שלה אמיתי עכשיו, שדרך הקו אני עוד מצליחה לשקר יפה יפה ולמלא את תפקיד האישה בזוג העצמאי הזה.
אבל באמת-באמת, מול הריח של אמא, מול העיניים שלה – אני אמס לשלולית אחת תוססת ומדממת. מציגה לראווה את מצב הצבירה האמיתי שבו אני נמצאת.
אנחנו מסתובבים עוד כמה סיבובים, סתם כדי למלא את הזמן. אפרים שואל אותי כמה שאלות ואני מבקשת לשתוק עוד. אחר כך אנחנו חוזרים הביתה, עולים לאט את המדרגות. לא פוגשים בתלתלים לבנים. אני רק נבהלת מכמה נביחות שמספרות לי על תושבי אחורי הדלתות הללו.
ואנחנו נכנסים הביתה. “זה לא נראה טוב”, אני עומדת בכניסה ומביטה בבית מנקודת המבט של אמא. “רואים מכאן את המטבח. הכיורים ירוקים. זה עושה בחילה”. “אמא שלך לא במצב שלך עכשיו. הבחילה קשורה אליך”, אפרים עונה לי מהחדר. הוא גורר נעליים אל מתחת למיטה, דופק על הכריות. “אין ארון ספרים”, אני אומרת לו. “איפה כולם, באמת?”, אני ממשיכה להיות בעלת העיניים של אמא.
“הזמנתי ארון”, הוא עונה לי. “הוא יגיע בשבוע הבא. הספרים בינתיים בארגזים בבוידם”.
“יש כאן בוידם?”, אני שואלת על הבית שלי.
“ענק”, הוא עונה לי על שלו.
“החלון בסלון לא לעניין”, אני אומרת לו. “חלון לכביש שיש בו חילול שבת. זה לא עושה טוב לנשמה”. “מתחרד פה”, אפרים יוצא עם מגב לבוש בסמרטוט אל ההול ומעביר ניגוב בריח של פנטסטיק. “אוטוטו ואין אוטו”, צוחק מההומור של עצמו.
“כמה עולה פה דירה?”, אני ממשיכה את השאלות של אמא.
“אלפיים מאתיים”.
“מה?”, לא הבנתי.
“אלפיים מאתיים לחודש”.
“שכירות?”, אני שואלת כמו טיפשה.
“כן”, הוא נכנס עם הסמרטוט לאמבטיה ואני שומעת את המים שוטפים את האבק ממנו.
“אפרים”, אני עומדת עדיין במקומי שליד הדלת. “הדירה הזו מושכרת?”
המים זורמים על הסמרטוט, יוצאים מהברז שקופים, נכנסים בביוב שחורים. והוא עונה לי בשתי אותיות, “כן”.
“לא הבנתי”, אני כמו אמא, שואלת בשלישית. “מכרת את הדירה שלנו, ואיפה שמת את כל הכסף מהמכירה?”
וזה הרגע הנכון, המדויק והראוי בדיוק שאני שומעת את אבא בחדר המדרגות, תוהה על איזו דלת לדפוק.
“תפתחי”, אומר לי האברך שלי, סמרטוט סחוט היטב ביד שלו ורצפה רטובה תחתינו.
“תפתחי לו. הוא מחפש אותנו”.
אני פותחת. אמא עומדת מאחוריו, כמעט מתחבאת. נראית קטנה יותר מתמיד. אבא מחייך מאחורי הזקן, מושיט יד לחתן התלמיד חכם שקנה בדמים מרובים. “שלום עליכם”, אפרים עוטה את היפה שבחיוכיו ומושיט את ימינו חזרה לשווער.
אמא לא אומרת לי שלום. היא מתעסקת בארנק שלה, פותחת וסוגרת את הרוכסן שלו. אני מזמינה אותה להיכנס.
“נקי פה”, היא אומרת לריח הפנטסטיק, ושותקת את השאר.
אבא, כמו אבא, נכנס ברגל גדולה, לא מריח כלום. רק מעביר מבט מהיר סביבו ואומר, “אין פה יותר מ-50 מטר מרובע”.
“52”, אפרים מתקן אותו בטיפשות שמחרידה אותי.
“הדירה הזו לא שווה יותר משש מאות אלף”, הוא אומר תוך כדי שדופק על הקיר בהול, כאילו היה אבטיח טעון בדיקה. “חוי”, הוא פונה אלי, “איפה שמתם את שאר הכסף?”
אני מרימה עיניים אל אפרים. כנראה שגם אמא מביטה בו עכשיו, וגם אבא מעביר מהקיר את המבט אליו.
זה, המובט מכל כיוון, תופס את המגב שנשען של הקיר ואומר בחיוך, “הכסף עושה בינתיים דברים טובים. תסמכו עלי”.
אבא מסתכל על אמא. היא עליו.
שניהם עלי.
ואני על בעלי.
האיש שהוא שלי כבר כמעט שנה ואני לא מכירה כמעט.
אני רק יודעת, שלסמוך עליו – אי אפשר כל כך.
