נועה מספרת
אביב 1991
לילה. אני מתכרבלת בשמיכה, עוטפת את עצמי כמו מומיה בתכריכים, ומנסה להירדם.
בסלון יש עדיין רעש. אנשים שהגיעו לשיעור השבועי שאבא מעביר בביתנו שואלים שאלות, מסרבים לעזוב את חממת הגידול שלהם. אין סיכוי שאירדם ככה…
אבל אני חייבת! אין עוד דרך להשתיק את כל המחשבות שמתרוצצות לי בראש!!!
דפיקה שקטה בדלת, ואחריה מופיע חריץ של אור. מכל האנשים בעולם, היא האחרונה שאני רוצה לראות כרגע. אבל מי שואל אותי בכלל…
רותי נעמדת מול המיטה שלי, וריח נקי עולה ממנה.
“מוכנה לעשות לי צמות סיניות?” היא שואלת, מושיטה את המברשת שלה, ומעיניה היפות משתקף אורו של פנס הרחוב.
אני משתחלת מתוך המעטפת שיצרתי לעצמי, מפנה מקום לרותי לצידי. צמות… איזה תירוץ עלוב.
היא יושבת בגבה אליי, וזה נוח לשתינו. שיערה הארוך גולש ברכות עד למותניה. אני כל כך אוהבת את השיער הזה, ועוד יותר אוהבת את בת הדודה המאתגרת הזו שלי, אהבת נפש.
אני מסתירה את פניי בשיערה הלח של רותי, וריח של שדה פרחים עולה ממנו. רותי נשענת עליי, וזרועותיי נכרכות סביב כתפיה אוטומטית.
“מצטערת, נועה”, היא אומרת, והדמעות צובעות את קולה. “אני יודעת שהדאגתי אותך למוות”.
“למוות זה די מדויק, טיפשה שכמותך”, אני מדברת אל תוך שערה הקריר. “אני לא מצליחה למצוא קצה של חוט שיעזור לי להבין מאיפה הגיע הרעיון ההזוי שלך”.
אנחנו מדברות בלחש, אבל את הלב שלי אני מרגישה שולח דם ישר לתוך אוזניי ועושה שם סערה. אני כועסת. ממש. משחררת בכוח את זרועותיי שרוצות להמשיך לחבק, ומתחילה להבריש את שערה של רותי. עדיף להתעסק במשהו.
“תאמיני לי אם אגיד לך שגם אני לא מבינה?” אומרת רותי, והגב שלה רוטט מבכי אצור, “היו רגעים שאני אפילו לא זוכרת…”
שקט. האף של רותי מטפטף, והיא מושכת בו בקצב אחיד. אני עושה שביל מדויק באמצע ראשה של רותי, ומתחילה לשזור צמה מהודקת ויפה.
“את רוצה להגיד לי ששכחת כמה מסוכן לבנות כמונו להסתובב בחוץ לבד?” אני נוזפת בשקט, “ועוד לנסוע במונית… השתגעת לגמרי!”
“אאוץ’, נועה. את מושכת נורא חזק”, קולה של רותי נשמע מתנצל, כאילו איבדה את הזכות להתלונן בפניי.
“סליחה”, אני אומרת ולא מתכוונת להתנצל, אבל בכל זאת מנסה לרכך את תנועות אצבעותיי. “אני לא רוצה לחשוב על האפשרות הסבירה בהחלט שלא הייתי מוצאת אותך”. אני מרגישה חולשה קיצונית שאופפת אותי בבת אחת, וצריכה להילחם בעצמי שלא לעזוב את קווצת השיער האחרונה של הצמה. אני כורכת גומייה בידיים רועדות, ונשכבת על המיטה בלי טיפת אוויר.
“נועה, נועיתה! הכול בסדר. אני כאן. לא קרה לי כלום…” רותי מדברת אליי בעדינות, כאילו הייתי ילדה בת חמש, ולי קשה לפקוח עיניים ולהישיר אליה מבט.
“יש לך מושג מה יכול היה לקרות לך שם? יכלו לחטוף אותך! לפצוע אותך! ל…” עכשיו אני בוכה, וכל המתח של השעות האחרונות זולג ממני בשיטפון, “ומה גרם לך לרצות לשיר ולנגן באמצע הכיכר, מול כל כך הרבה אנשים? מאיפה המושגים האלה בכלל?” רותי מסיטה את התלתלים שנדבקים לפניי הרטובות, מזמזמת שיר ערש עד שאני נרגעת.
“תסבירי”, אני לוחשת. “את חייבת להגיד לי משהו שיעשה לי טיפה סדר במחשבות. לא מצליחה להבין כלום”.
“אני לא יודעת נועה” היא קמה לחלון, מסיטה את הווילון והחדר מתמלא באור הפנסים, “הלוואי והייתי יודעת. לא רק בשבילך. גם בשבילי”.
“עשית משהו כל כך מוזר, רותי. מוזר בכל רמה שהיא. את יודעת את ההלכה לגבי שירת נשים, את יודעת שבחורה יפה כמוך לא אמורה להסתובב במקסיקו לבד, את יודעת שאם אבא ואמא שלי יידעו מזה, הם מעלים אותך על טיל ומיירטים אותך הביתה…” אני מתיישבת על המיטה בישיבה מזרחית, ומבינה שהטונים שלי עלו לדציבלים מסוכנים. אמא עלולה להיכנס לחדר בכל רגע, ואפילו לשמוע חלקים מהשיחה.
רותי מסתובבת אליי, ואני מבחינה בשבילים שחרצו הדמעות בלחייה, “אני יודעת הכול, הכול! כאן”, מצביעה רותי על המצח שלה, “אבל זה לא מצליח להגיע לכאן”, היא דופקת על ליבה בחוזקה, כאילו נקלענו בטעות לווידוי של יום כיפור.
“בואי הנה”, אני מזמינה אותה לשבת לידי, “את נראית מגוחכת עם צמה אחת ופזור אחד…” בורח לי חיוך ובעיניה נדלק האור השובבי המוכר והטוב.
אני שוזרת לה צמה נוספת, ומרגישה איך משהו בי נרגע, למרות שדבר לא נפתר. לפחות מתבהר לי שאין כאן איזו תוכנית מרדנית או משהו נוראי בסגנון.
“רותי, קשה לי להסתיר מאמא את מה שקרה היום. מרגישה שכתוב לי על המצח ‘יש לי סוד’. לא רגילה לשקר לה, גם לא שקרים לבנים…”
“אני מבינה אותך נועה. מבטיחה”, רותי נושמת עמוק, לאט ובכוונה רבה, “זה בדיוק מה שאני אוהבת באמא שלך. ואין מה שמעורר בי קנאה כמו הקשר ביניכן…” היא אומרת את המשפט כל כך בשקט, עד שלא ברור לי ששמעתי נכון.
על גבה של רותי שתי צמות לתפארת. אני בוהה בגוונים המתלפפים זה בזה, נותנת למשפט לחלחל בי, כואבת אותו עד אינסוף.
“אולי תדברי איתה את?” אני שואלת אחרי דקות ארוכות של שקט סמיך. “את בעצמך לא מבינה מה קורה איתך. היא בטוח תעזור לך”.
“נראה לך שלא חשבתי על זה?” אומרת רותי ומסתובבת אליי לאט לאט. “אני לא מפסיקה לחשוב על זה מאז שהגעתי אליכם. וזה רק הולך ומחמיר…”
“מה מחמיר?” אני שואלת ומתחרטת מיידית. לא רוצה לשמוע. לא רוצה!
“המצב שלי…” היא עונה בכל זאת. “החור שאני מרגישה בלב. הדברים שאני עושה בלי להבין למה”.
שקט ירד על הבית. שקט גם בחדר שלי. ומתוכו עולה הבקשה של רותי, חורקת כמו גלגל שיניים חלוד.
“אל תספרי להם עדיין. בבקשה נועה. תני לי לספר להם בקצב שלי”, היא מתחננת, ועיניה היפות מצטעפות בדמעות.
אני שומרת על זכות השתיקה, לא מבטיחה דבר, ורותי יוצאת מהחדר, אחריה מזדנב שובל של רגשות שאת חלקם קשה לפענח.
בבוקר מונחת על שידת הלילה שלי סיכה יפהפייה עשויה שריון צב, ופתק מרותי:
‘לנועה שלי. תודה שאת מבינה אותי, הכי בעולם’.
