אני רוצה להיות לבד.
החדר הזה סוגר עליי. הקולות, הרעשים, עיניה של ענבר שמחייכות אליי, כל כך תמות ורחוקות מלחשוד.
אז אני קמה. עוטפת את כל מה שרוחש בי בעור נחש מבהיק, מחייכת בחזרה. ססססס. “שירותים”, אני אומרת לה וזזה משם, לפחות לכמה דקות. לסדר את המחשבות, לבדוק מה אני מרגישה בכלל, להרשות לעצמי לצלול קצת.
נסגרת בתוך השירותים. אריחים לבנים מצוירים, קצת אבזור אדום פה ושם, סלסלה עם עלים ריחניים.
מתיישבת על הרצפה. בוהה בה. אפור אטום.
אטום.
אטום.
יש לי כל הזמן שאני צריכה, אני משננת לעצמי, סוגרת סביבי בועה.
הלוואי שיכולתי להוציא כאן את הסידור שלי. לא, לא כדי להתפלל; אני מדי מרוקנת עכשיו. כדי למשש את הכריכה הלבנה החלקה שלו, את הדפים הקצת מחוספסים עם הריח של התפילה שלי. כדי לשאוב משם, מן המקום ההוא שאני יודעת שקיים בי, מעט כוח.
יש לי מערבולת בראש. אני עומדת על החוף, רחוקה, חסרת אונים, מנסה לשלות שברי מחשבות מבולבלות.
ענבר לא קולטת בכלל את הסיפור שמתרחש כאן.
אני לא חושבת שהיא יודעת משהו על מה שהטור הזה עשה לי.
אבל למה היא לא יכולה לדמיין.
למה אני צריכה להסביר כל הזמן איך אני מרגישה.
למה אף אחד לא מבין אותי מעצמו.
למה אני כל כך לבד.
אני עוצמת עיניים. לא רוצה לראות את המקום הזה שאני נמצאת בו. רוצה לצאת, רוצה לדבר קצת עם השם, עם יונתן, עם מישהו.
עומדת מול המראה במסדרון של יעל. מתקנת איפור, מתקנת מטפחת, מתקנת פרצוף (גבות טיפ טיפה למעלה, כמעט-חיוך סתמי ומנומס, מתעניין במתרחש אבל לא יותר מדי).
כשאני נכנסת בחזרה אל הסלון, ענבר כבר מחכה לי בכניסה, מסובבת טבעת על אצבעה בהבעה מודאגת. היא ממהרת אליי. “אליענה, הכול בסדר? קמת בכזאת פתאומיות שכבר חשבתי שקרה משהו”.
אני נועצת מבט בעיניה. רגע, להפסיק להציג? להודות שנפגעתי? לדבר איתה, לתת בה אמון שאולי, רק אולי, היא תבין אותי?
…כן.
“האמת שכן, קרה משהו. שום דבר נורא, כולם בריאים וזה”, אני ממהרת להרגיע אותה, “פשוט, גיליתי שהטור של אחותי, טור שמאוד מאוד פגע בי….”, העיניים שלה מתרחבות לרגע בהפתעה. ואז בהבנה. אני ממשיכה. “ובכן, הטור הזה… היה הרעיון של החברה הכי טובה שלי”.
“לא בדיוק”, היא ממהרת להתגונן, “כלומר, נכון, אני הצעתי לה לכתוב, אבל לא ידעתי שהיא… נו…”
“שהיא תוציא טור מזויף ומתנשא שעוסק בלא פחות ולא יותר מאשר החיים שלי?”, אני עוזרת לה בטובי להתנסח (כזו אני. נשמה טובה). “לזה התכוונת?”, הפה שלה נפתח ואני עוצרת אותה מראש, “תעשי לי טובה, ענבר, רק אל תגידי לי שאני מגזימה. כי אני לא”.
“לא עמדתי לומר שאת מגזימה”, היא תולה עיניים מצומצמות בנקודה מסתורית אי שם מעליי. “האמת שכשעברתי על הטורים זה קצת הפריע לי, ה… עניין הזה שאת מדברת עליו, כאילו קצת עקץ לי כזה. אבל עברתי הלאה, לא התמקדתי בזה יותר מדי”.
שתיקה לא נוחה תולה בינינו. אני שוברת אותה בסוף. “את… האמנת?”, אני מופתעת לגלות שהקול שלי רועד.
“האמנתי למה?”
“לכל השטויות שהיא כתבה שם. כאילו אני איזו שפחה מסכנה ומושפלת שאסור לה להביע דעה, כאילו החזרה בתשובה היא אסון, כאילו שטפו לי את המוח…”
היא שותקת לזמן ארוך. “אני יכולה להיות סופר כנה איתך?”, אני מהנהנת, חוששת מעט.
“איזו סיבה הייתה לי לא להאמין? פתאום קמת, לפני כמה שנים, והתחלת לדבר על איזה אור שנכנס לחיים שלך. ואז, פוף, התחתנת, פוף, נעלמת, ועכשיו את דוסית שחבל על הזמן, בקושי אפשר לזהות אותך. כאילו, הכי הגיוני להניח ששטפו לך את המוח או שמשהו קרה לך, את לא חושבת?”
וואו. “תכל’ס, יש היגיון במה שאת אומרת”, אני מודה. “כלומר… אני חוויתי את החזרה שלי בתשובה כמשהו מאוד איטי ותהליכי, כי זה התבשל אצלי בפנים המון זמן עד שראו את זה בחוץ. אבל אני יכולה להבין שמבחינת הסביבה, שראתה רק את ה’בחוץ’, יכול להיות שזה היה קצת… פתאומי”.
“כן, קצת פתאומי”, היא מפטירה ביובש. שתינו צוחקות ולרגע המתח נשבר.
“אבל דבר אחד בכל זאת מפריע לי”, אני חוזרת ואומרת. לא רוצה, בחסות הרמוניה רגעית, לשכוח לומר את מה שחשוב לי ולהתחרט על כך לאחר מכן.
“מה?”
“אני כאן, ענבר. לא באמת הלכתי לשום מקום. אפשר פשוט לשאול אותי: אליענה, מה שלומך? איך את מרגישה? מה את חושבת על החיים שלך, על המעמד שלך בחברה, על המקום שלך בבית ובזוגיות ובהורות ובעבודה?
אבל לא, אף אחד לא שואל אותי. לא יעל. לא את. ואת יודעת למה? כי אף אחד לא רוצה.
אני אישה חרדית, סטריאוטיפ מהלך. אף אחד לא מעלה בדעתו בכלל שיש לי מה לומר”.
