כשאני מתעוררת לוקח לי שלוש דקות עד לבעיטה במרכז הבטן שמזכירה לי איפה אני ולמה. אני מתפללת לחזור לישון. עוד עוד עוד.
אבל אפס. השינה כבר נמלטה מהחדר שלי, משאירה אותי לבדי בו. הפלאפון ישן איתי ביחד מתחת לפוך, ואני רואה בו שמונה שיחות שלא נענו. אני לא מספיקה לבדוק אם כולן מאמא, ושיחה נכנסת מפריעה לי את הדפדוף.
אני לא מכירה את המספר הזה.
מרימה, לא יודעת למה. כי אולי זו הרופאה. כי אולי זו חברה כלשהיא שתעשה לי טוב על הנשמה. כי אולי זה המשיח.
“חוי?”, קול צעירצ’יק מנגן לי באוזניים. “מזהה אותי?”
אני מחדדת את האוזניים שלי עד המקסימום, מנסה לנצל כל תו בדיבור שלה. הוא מצלצל לי מוכר, אבל אני לא מצליחה להניח את ידי על בעלת הקול הזה.
“תזכירי לי?”, כבר בשלב הזה אני מתחרטת שהרמתי. לא פנויה למשחקי חברויות ישנות. מקווה לסיים במספר טלפון שהאלמונית מבקשת וללכת לחפש במקרר משהו לאכול. אני רעבה.
“רחלי גליק, מהבניין מולכם. לקחתי ממך את הספר ‘לחיות או לא להיות'”.
“אהה. רחלי. מה שלומך?”, זאת המטופחת הזו, עם הבוגבו הבורדו ושני הבנים עם הסולסאך המוקפדים.
“אני לא צריכה את הספר בקרוב”, אני נבהלת מזה שהיא תרצה לעלות עכשיו להביא לי אותו, ואני אינני שמה.
“אהה, בסדר. לא סיימתי אותו עדיין. אני מתקשרת בגלל משהו אחר. לא… לא נעים לי כל כך”.
אין לי כוח ללא נעים של אחרים. יש לי מספיק מזה במלאי הפרטי שלי. אני מחכה.
“בעלי פשוט לא משיג את בעלך, ואנחנו חייבים את הכסף”.
אאוח. משהו כנראה נפל עלי. אני תופסת את הראש.
“איזה כסף?”, אני שואלת בלי לחשוב כמה נוראי זה נשמע.
“אהה. בעלך לווה מבעלי שלושת אלפים שקלים, לפני חודשיים. הוא אמר שזה רק לשבוע, ואנחנו ממש צריכים את זה”.
“שלושת אלפים?”, אני מנסה לחשב מתי היינו צריכים סכום כזה.
“כן. אני חייבת את הכסף היום. מצטערת. אנחנו צריכים לשלם את השכירות”.
“אהה”, אני לא עוזרת לה להיות נבוכה פחות. “אני אבדוק את זה”.
“תקשיבי”, היא נהיית אסרטיבית פתאום. נראה שמישהו עומד לידה ועוזר לה להיות כזו. “אנחנו חייבים את הכסף היום. בעלי רודף אחרי בעלך כבר חודש וחצי. הוא כל יום מבטיח לו שמחר, ועכשיו הוא בכלל לא עונה. אנחנו לא רוצים לערב בזה את ההורים שלך”.
אני רועדת. הפלאפון זז לי ליד האוזן. הרגליים שלי מתנועעות בלי רצון. אני נושכת את השפתיים, מנסה לאפס אותן כדי למצוא מילה, ולא מוצאת.
“אני אחזור אליך”, אני מבטיחה לה ומתקשרת לאפרים.
“איפה אתה?”, שואלת אותו בכעס העשוי מבהלה.
“קונה לך משהו”, המילים מרקדות בין שפתיו.
“גליק התקשרו. היא צעקה עלי נורא. למה לווית כסף?”, אני מבוהלת ממש.
“אהה, הם”, הוא נשאר רגוע לחלוטין.
“יש לי בכיס צ’ק בשבילם. אני עכשיו נוסע להביא להם. אנשים היסטריים. את אוהבת את הספרים של נ. דרהין?”, הוא מציע לי פינוק בנונשלנטיות. “את חייבת משהו טוב לקרוא”.
“א… יש שם את הספר החדש של פולק?”, אני אשמח לברוח לאיזה עולם.
הוא שואל את המוכר ומבקש לארוז את זה יפה יפה למתנה, ולא מנתק כשאני שומעת שהוא משלם על הקנייה הזו ארבע מאות שלושים ושניים ₪.
“הכול בשבילך”, הוא אומר חגיגית אחרי שהוא מקליד לו את הקוד של האשראי.
“סליחה, אדוני”, אני שומעת את המוכר. “יש סירוב”.
