חוי מספרת:
“אני… לא… לא מרגישה טוב”, אני אומרת לשקיות המרשרשות כל טוב שעומדות מולי. אין בי אפילו כוח למחוק את השיחות האחרונות מהפלאפון, ואני יודעת שהוא עוד רגע ייקח אותו וידפדף בו.
השם, אתה איתי פה?
“אל תגידי לי שאת מתחילה עם זה עוד פעם”, הוא דואג. לא, לא דואג. לחוץ.
“לא, זה לא צירים, זה לא קשור. זה סתם… אני… צריכה לנוח”.
“תנוחי, תנוחי”, הוא ניגש למתג ומכבה את הפלורסנט המזמזם שמעלינו. “קניתי לנו דברים טובים, אז תתאוששי ונאכל לנו”.
“תודה”, אני עוד אומרת ומושכת את השמיכה מעלי ומעל הפלאפון ומעל העננים השחורים שחוסמים לי את המוח.
נועה נבהלה. נבהלה. נבהלה. משהו פה לא בסדר, והקשרים במוח שלי לא יוצרים מגע ביניהם בשביל להסביר לי מה בדיוק.
לא דיברתי עם אמא מאז שהודעתי לה שאני משתחררת מבית החולים. עוד רגע היא תתקשר.
אולי היא שולחת את אתי עם ארוחת צהריים אלינו למחר. אבא. אבא. אבא. אבא.
הדירה שלנו. מה איתה? מישהו נמצא שם כבר? מסדר אותה לחיים חדשים שיבואו אליה? אתי תבין שאנחנו לא גרים שם?
הפלאפון מכבה את החושך של השמיכה. ‘אמא’ על הצג. אני משתיקה. עוברות ארבעים שניות. היא מתקשרת שוב.
אי אפשר באמת לברוח מחיבוק של אמא אל מתחת לאיזושהי שמיכה בעיר לא נודעת.
היא תרדוף איתו לאיפה שלא תהיי ותבקש להעניק לך אותו. היא יצרה אצלי כבר חמש שיחות שלא נענו. היא דואגת לבת שלה שמסומנת בסיכון גבוה ללדת מוקדם מדי.
הפלאפון שלי מרפה לרגע, ואני שומעת מתחת לשמיכה את הפלאפון של אפרים מתחיל לנגן. היא עברה אליו. הוא, בפה מלא במשהו שנשמע טעים, עונה לה מיד, “כן, ערב טוב”.
“הכול מצוין, ב”ה. הגענו הביתה. היא מרגישה בסדר. קצת חלשה. מתפנקת”, הוא צוחק קצת.
“כן, אני דואג שהיא תשתה הרבה. מה… היא לא עונה? כן, כי היא הלכה לנוח עכשיו. אני אזכיר לה להתקשר. בטח”, הוא נשמע שמח אש, כמו שצריך להישמע אברך צעירצ’יק שהופך להיות אבא בקרוב ולא בקרוב מדי.
“תודה על הכול. ארוחת צהריים? תודה, ממש תודה. אני עובר ליד הבית שלכם מחר באחת וחצי. אני אעלה לקחת. לא לא, אל תטרחו להביא. אני אגיע. תודה רבה”.
אני רק שומעת עטיפה כלשהיא מרשרשת שוב, ומשהו טעים למישהו זז בפה.
ולתוך הצליל הזה אני נרדמת. סוף סוף.
נועה מספרת:
יום רביעי, 20:28.
השיחה מתנתקת ואני מגלה שהאוויר כלוא בריאותיי… אני עוצמת עיניים ונושפת לאט-לאט, מנסה בכוח המחשבה לשכנע את חוי לנשום ולנשוף איתי יחד, להירגע.
אני מכריחה את עצמי למקד מבט ולחזור לכאן ועכשיו. מבטי נתקל בכוס הקפה. אני אוספת אותה בין שתי ידיי ומגלה שהיא עדיין חמימה. אחרי עשרים שניות של התלבטות אני ניגשת לדלת, טורקת אותה מאחוריי ורצה במורד המדרגות.
אולי עוד אספיק לפגוש את חנוך לפני שיחזור לכולל.
חנוך לא בבית, ובהחלטה של רגע אני יורדת לרחוב ומספיקה לראות אותו נעלם מעבר לפינה.
האשמה מאיצה בי, נושפת בעורפי, ובמהירות שלא ידעתי שעוד קיימת ברגליי, אני תופסת אותו בפנייה הבאה.
“חנוך”, אני קוראת לו. “חנוך!”, טיפה יותר בקול. האיש שלי תמיד הולך מהר, ואני ממש לא בכושר.
חנוך מסתובב, מופתע, והחיוך הטוב שלו מאיר כמו קרן לייזר ישר לתוך הלב שלי.
“כבר הסתיימה השיחה?”, הוא תוהה כשאני מצליחה להגיע אליו, “הייתי בטוח שזו הולכת להיות פגישה טלפונית ארוכה ארוכה…”
“גם אני”, אני עונה לו, ומבינה בבת אחת כמה דאגה יש בתוכי, “אני כמובן לא יכולה לתת לך שום מידע… לצערי הרב”.
זו לא האמת, ‘לצערי הרב’. יותר אמיתי לומר, “עוד רגע אני נחנקת מרוב דאגה, חנוך. קורה שם משהו גרוע, גרוע! ואני לא יודעת מה לעשות!!!’
אבל אני שותקת…
“החברותא מגיע רק בתשע. מה דעתך שנמצא לנו ספסל, נועה?”
אני לא צריכה אפילו להנהן. התשובה מובנת מאליה. אנחנו נכנסים לגינה הקטנה שמאחורינו ומתיישבים.
“חנוך, קודם כל סליחה… אני כל כך מצטערת שככה עזבתי את הבית. זה לא תקין בעיניי, אבל…”
“נועה, תעצרי, בבקשה”, אומר האיש שלי, שנזהר תמיד שלא להיכנס לתוך דבריי.
“אני עוצרת… אבל קשה לי ממש”, אני חייבת להוסיף, מהר, בשביל המצפון המייסר.
“לכל כלל יש יוצאים מן הכלל”, המבט של חנוך קודח בי, מנסה לקבל את המידע שאני מונעת ממנו, והוא מיטיב להבין את הסיבה. “אין לי ספק בכלל שהיית חייבת לענות לשיחה הזו, ושמדובר במקרה חירום. אני סומך על שיקול הדעת שלך בעיניים עצומות!”
שוב נושפת אוויר כלוא. שוב מגלה שהנשימות שלי לא סדירות.
שוב מודה לה’ הטוב על החסד שעשה עמי, והעניק לי את האיש שלצידי במתנת חינם…
