פרק 23

חוי ונועה מספרות:

יום רביעי, 20:15

היא מרימה לי. אני שומעת את ה”הלו” שלה, בדיוק כמו שדמיינתי שהוא ישמע. נעים, רגוע, מצפה.

“שלום”, אני אומרת, וזהו. עכשיו תורה לשאול מה שלומי. ככה זה בכל יום רביעי בשמונה.

“שלום חוי”, אני אומרת כשאני רואה את המספר שעל הצג.

אין תגובה. אני שומעת נשימות ונשיפות. חוי במצוקה…

“חוי? את בסדר?”

“אני… לא כל כך, האמת”.

“חוי, אני מאוד רוצה לדבר איתך, ומעדיפה לעשות את זה בקליניקה. זה בסדר שאתקשר אליך בחזרה בעוד חמש דקות?”, אני חייבת מילה של הסבר לחנוך לפני שאיעלם למעלה. זה מינימום של אנושיות.

“אהה, בטח, בטח. זה.. לא חייב להיות עכשיו אם יש לך משהו אחר. רק ש… אני אשמח שנדבר מתישהו. בקרוב”, כן עכשיו. כן עכשיו. כן, כן, בבקשה השם. 

“חיכיתי לשיחה ממך כל כך הרבה זמן. בטח שעכשיו חוי! אין משהו אחר עכשיו. רק את. חמש דקות ואני מתקשרת, זה בסדר?” 

“תודה”, אני אומרת רק ארבע אותיות, אבל בלב שלי יש המון מבולבלות ומתרגשות ביחד, ובעיניים שלי שורפת הדאגה הזו. שונה כל כך מהאדישות שמסתובבת סביבי במשך כל היום. מקצינה אותה עד לקצה השני. מנכיחה אותה עוד יותר. אני מנתקת. נשארת לעמוד מול הפלאפון, מחכה למסך שיידלק שוב. מחכה ורוצה שהשניות האלה לא יחלפו. שהמגע של המכשיר הזה תמיד ירגיש לי חם. כמו עכשיו.

חוי מנתקת לפני שאני מספיקה להתחנן על נפשי שתישאר שם באמת, שלא תחמוק לי שוב לתוך ערפל שקשה לי לשאת… 

חנוך ושתי כוסות קפה מזכירים לי את המציאות שאיתה עליי להתמודד לפני שאברח למעלה. אני כנראה עושה איזה פרצוף שהוא שם קוד ל”אופס, כבר לא מתאים לי קפה”… כי הוא קולט מיד ואומר:

“זו היא? ‘יום רביעי בשמונה’ הייתה על הקו?”

“כן, חנוך. והיא צריכה אותי דחוף…”

“את בטח רוצה לעלות למעלה. הכול טוב, נועה. זה בכלל לא הזמן שלנו. קחי את הקפה שלך ונדבר כשאחזור מהכוילל”.

אין לי מילים להגיד לאיש הזה, אין. אני שולחת מבט שהוא קמצוץ ממה שמגיע לו, לוקחת את הקפה והנייד וטסה למעלה.

“חוי?”, אני קצרת נשימה.

“תודה”, אני אומרת שוב. סתם כי אין לי איך להתחיל ומאיפה. מקווה שתשאל איפה אני, ואם השתחררתי. רוצה לספר שהשתחררתי משם, אבל אני לא בבית.

היא שותקת. גם אני. ויש יופי בשתיקה הזו. כאילו היא אומרת המון מילים וכולן מוצאות חן בעיניי. כאילו היא שואלת הרבה שאלות ולא מחכה לתשובות שלי. כאילו היא לא יודעת אם לבכות איתי או לשמוח. אבל היא איתי, בלי לדעת איך. 

“מה שלומך?”, היא שואלת אותי בסוף. לא איפה את. לא מה קורה איתך. לא איך זה נגמר ואם השתחררת סוף סוף. הכול לא רלוונטי, ומעניין רק מה שלומי. 

“חוי, רצות לי עשרות שאלות בראש, ובלב, אבל הן לא משנות. באמת. משנה רק מה איתך, מה שלומך… רוצה לשמוע כל דבר שתבחרי להשמיע לי. בקצב שלך. אני כאן…”

“השתחררתי אתמול”, אני אומרת וממשיכה מהר, אין לי כוח לקריאות השמחה עכשיו. “אפרים בא לקחת אותי מבית החולים ו… אמר שהדירה שלנו נמכרה. הביא אותי לפה, ל… דירה אחרת. רחוקה. קטנה”, הכול מבולבל לי. אני נשמעת באוזניים של עצמי כמו ילדה קטנה ומבוהלת. מתביישת מנועה, נותנת לדמעות למלא את חללי העיניים. פותחת את החלון הקטן בחדר השינה, מחפשת רוח. הוא נע בצליל של צירים ישנים מידי, ורק אותו שומעים כי נועה נושמת רגע, עוד לא עונה. 

“הדירה שלכם… נמכרה?”, אני צינית רק לאוזניי? כולי תקווה… הכעס גואה בי מהר מידי, בהאצה כמו של מכונית מרוץ. “את רוצה להסביר לי מה הכוונה ‘נמכרה’, חוי? ידעת על זה משהו מראש?”

“נמכרה. מה יכול להיות הכוונה? בזמן שהייתי מאושפזת היה לו אישור לחתום לבד על חוזה המכירה. הוא אמר שזה לטובתנו. שיש דברים חשובים יותר לעשות עם הכסף. אני לא כועסת עליו, רק… מרחמת על אמא שלי”, לא כועסת, לא כועסת. בכעס, הלב נעשה מאובן, מצומק וקשה. לעומת זאת, ברחמים הוא נוטף, הוא רך, נמס. נוגע. ואני בוחרת להרגיש אותם.

לא כועסת, חוי? איך לא כועסת והכעס שלך מגיע עד אליי?!

“וואו… איזה שינוי מפתיע… ואיך את מרגישה עם זה?”

“איך… א… מבולבלת, אולי. וגם, אני מרגישה לבד. רחוקה מכולם. פוחדת לספר להורים שלי. אני לא רוצה שהם יכעסו עליו”.

למה חוי? למה את לא רוצה שיכעסו עליו אם הוא ראוי לכל הכעס שבעולם? ממה את מפחדת?

“רגע, אני מצליחה להתבלבל ביחד איתך, חוי. אתמול השתחררת, בעלך הביא אותך לדירה חדשה בעיר חדשה, וההורים שלך לא יודעים? איפה הם חושבים שאת נמצאת כרגע?”

“אא… בבית הישן שלנו. לא שיקרתי. רק אמרתי להם שחזרנו הביתה, וזהו. ו… באמת אני כאן. עוד לא ירדתי למטה לראות את הרחוב, את האזור. זו שכונה שאף פעם לא הייתי בה. לא ממש חרדית. והדירה… ישנה. עם ריח כזה..”, איזה פרט מוזר אני בוחרת לתת לה על הדירה הזו? אבל אולי זה מה שהכי מציק לי עכשיו. 

ריח מעופש עולה באפי. ריח של טחב וזקנה. ריח של מניפולציות ושקרים…

“חוי, מה שאת מספרת מבלבל מאוד, ומוזר, ובעיקר משאיר אותך מידי לבד עם כל מה שקורה. למה את כל כך חוששת שהורייך יכעסו על בעלך?”

“זה… כמו שהם יכעסו עלי. זאת אומרת, אני בכלל לא רוצה שהם יכעסו, ולא יתאכזבו, ולא ידאגו. אולי אני דואגת להם, יכול להיות?” 

בהחלט יכול להיות. וחבל שכך.

“ועד מתי תוכלי להסתיר את המעבר הזה מהם?”, אני מרגישה איך משהו גדול וחזק ממני מושך את השיחה לכיוונים שונים לחלוטין ממה שאני מתכננת. מה קורה כאן?

“אני לא אוכל. אני רק חושבת איך לספר להם את זה כאילו עשינו את זה יחד, מכרנו את הדירה בהחלטה משותפת. רק שאני לא באמת אדע לענות להם למה עשינו את זה, ו… מה אנחנו הולכים לעשות עם הכסף שנשאר…”, מה באמת? אני מנסה לחשוב פתאום. קשה לי לאמוד את הסכום, אבל הפער במחירי הדירות הוא בטח כמה מאות אלפי שקלים. מה אפרים חושב לעשות בהם? בוקס מבוהל נקלע לי במרכז החזה. פתאום אני מצטרפת לבהלה של נועה. רק דאגתי מהשינוי, מהמרחק, מהתגובה של אבא ואמא. לא הבנתי שיש כאן סכום כסף גדול ש…

“את חושבת שהוא הולך להשקיע אותו באיזו השקעה מוזרה?”, אני שואלת אותה בבהלה. “אולי… אולי מישהו עוקץ אותו?”, הדם שועט בזרועות שלי, דופק את עצמו בעורקים הצפופים שלי. אני נאחזת בנועה בבהלה. 

“חוי”, אני יכולה להרגיש את הדופק שלה מעבר לקו, בועט, משתולל. 

“חוי, את שם? אני צריכה אותך איתי עכשיו”.

“אני פה”, אני משחררת. “רוצה שמישהו יהיה פה לידי עכשיו. אני לא מרגישה כל כך טוב”, חדר השינה מסתחרר סביבי. חושך בתקרה שמעלי, והוא הולך ויורד על העיניים שלי, כמעט סוגר על שדה הראייה. אני פוחדת שלא אצליח לומר עוד משפט אחד. מרגישה את נועה מתרחקת ממני.

“חוי, אני כאן איתך. תגידי לי מה יש סביבך כרגע”, אני מנסה לעגן אותה למציאות בהקדם האפשרי.

“א… א… אני שומעת אותו… הוא מגיע. להתראות, נועה. תודה”, ניתקתי כנראה, ונתתי לראש ליפול. המיטה הייתה תחתי. באותו הרגע בדיוק נפערה הדלת החומה ואפרים נכנס הביתה בחיוך גדול ובשקיות מרשרשות.

לורם איפסום דולור סיט אמט, קונסקטורר אדיפיסינג אלית לפרומי 

לורם איפסום דולור סיט אמט, קונסקטורר אדיפיסינג אלית לפרומי 

לורם איפסום דולור סיט אמט, קונסקטורר אדיפיסינג אלית לפרומי 

תגובות אחרונות

אולי יעניין אותך גם...

איך מנצלים את הימים האלה בלהט השיגרה?
ממשיכים בכבוד סעודה שלישית והשבוע – הבית.
כמה דברים שלא ידעתן על חודש אייר הבעל”ט
כבר כמעט גאולה, או שוב חויים שואה?
את יוצאת לעבוד, אך האם זה חייב להיראות ככה?
“להנות בהם בני אדם” – ימים אחרונים לברכת האילנות.

או צרו איתנו קשר

צרפו אותי 

התכנים החדשים
וגליום התוכן הדיגיטלי שלנו
ישר אליך!