פרק 22

חוי מספרת:

המזוודה הסגולה מתגלגלת אחריו, ואני סתם הולכת אחרי שניהם. כמעט מפספסת מדרגה כשסוקרת את גובהו של הבניין, נאחזת במעקה. מנסה לחפש את שם הרחוב על הבניין, אבל כתוב עליו רק “23” כאילו ברור לכותב שכל מי שהגיע לכאן יודע לאן הגיע.

לא יכל לחלום שיום יבוא ותבוא לכאן השחקנית האמיתית במשחק ה”פרה העיוורת” 

אין כאן מעלית. ואני עולה לאט. תוהה כמה קומות תעלה המזוודה עד שתיעצר. הוא כבר שתי קומות מעלי, אבל אני לא מרשה לי למהר. מאטה עוד יותר קצב אול מול הזרמים שמתפשטים בי עם כל מדרגה.

איפשהו למעלה, בקומה ארבע או ארבע וחצי המזוודה נעצרה. מפתח קירקש. דלת נפתחה. ושקט בחדר המדרגות.

אני קוראת את השמות על הדלתות, הם לא כל כך דומים לאלה שהיו על הדלתות בבניין המתוק שלנו ברמות ג’.  ונביחה קטנה של כלבון מאחת הדלתות מוסיפה לקבלת הפנים.

אני מגיעה למעלה בסוף, מתנשפת למרות הקצב. נשענת על המעקה ומתחננת לרגליים שלי שימשיכו איתי עוד קצת, ‘רק עד המיטה’ משכנעת אותן.

“תכירי” הוא מצביע על הדירה העייפה בגאווה. “זה הבית שלנו”.

“אני לא מבינה” אני עומדת שם. מרצפות שלושים על שלושים מנקדות את הרצפה, תקרה גבוהה ומרוחקת מביטה עלינו מלמעלה. ריח עתיק ממלא את הכניסה והמטבח מציץ אלי מימין, חושף כיור ירקרק. 

“בזבוז כסף לגור בירושלים” הוא מרים בבת אחת את המזוודה בידית שלה וצועד כנראה אל חדר השינה. “בואי תראי איך אחותי סדרה פה יפה” מדבר אלי משם, אני שומעת את המזוודה צונחת על מיטה. 

אני נגררת קדימה. חדר השינה מנחם אותי במיטות שבחרתי אי שם בגלגול קודם בחנות הרהיטים. בוחרת בקפידה את נראות החיים שלי, ליד אמא.  

“איפה אנחנו?” אני שואלת אחרי שאני מתיישבת על אחת המיטות. “מה הכתובת?”

הוא אומר כתובת. אבל אני לא מכירה אותה. מחכה עוד רגע בשקט לתיאור מדויק יותר למיקומי על הגלובוס, אבל הוא לא מגיע, אפרים בינתיים משחרר את המזוודה מהמשא שלה, פורק שקית כביסה ומניח את תיק האיפור שלי על השידה לידי.  עייפה אני נכנסת מתחת לשמיכה שאחותו פרסה כל כך יפה על המיטה שלי. משתיקה את הרעב שקורא לי מהבטן, ונרדמת כמו תינוקת, שעוצמת עיניים איפה שמניחים אותה, גם אם לא יודעת איפה היא, 

רק שאני, בניגוד לבייבי קטנטן, גם לא ליד אמא.

***

“למה?” שואל בי קול למחרת, כשאני מתוודעת לכתובת שלנו, בשכונה שאמורה להתחרד אי פעם, במרחק שלושת רבעי שעה נסיעה מירושלים. 

למה, פשוט ואמיתי, לא צועק, לא צורח, לא מאיים, ולא בורח. 

רק רוצה להבין.

“לטובתנו, חוי” הוא מביט לי בעיניים. וזה רגע מכונן. “אפשר לעשות עם הכסף הזה דברים כל כך טובים”.

“איך מכרת את הדירה בלעדיי?” אני מנסה להבין, הוא קם אל השיש, מרים את קנקן החלב. כנראה הקפה חם לו מידי. 

“היה לי אישור שאת מאושפזת. אז זה הסתדר”

מה אני יודעת על אישורים, עורכי דין, דירות , וכספים שאפשר להרוויח. אני רק קמה לחפש חלון עם אויר טוב בדירה הזו.

והפחד הכי הכי גדול שיש לי בלב , הוא מלדבר עם אמא, שעוד רגע תתעורר ותגלה שהרחיקו ממנה את התינוקת שלה.

נועה מספרת

“בראבו” אני שומעת את מחיאות הכפיים מגיעות מאחוריי. 

המילה נאמרה ללא שום ספק בעברית…

כמה אלפיות השניה חולפות לפני שאני נוחתת ישירות לתוך החמימות הביתית שלי

“חנוך! מה אתה עושה בבית בשעה כזאת?” האיש שלי יושב על הכורסא, נראה כאילו היה שם מאז ומתמיד.

“שכחתי את הגמרא, והחברותא הודיע שיאחר בכמה דקות. אז קפצתי, וטוב שכך! זכיתי לשמוע את וינסנט!!” קורן האיש שלי, “אני מנסה להיזכר מתי בפעם האחרונה נגעת בפסנתר… זה היה אולי ביום ההולדת של מלי?”

“כן”, אני נאנחת. “הרהיט שתופס את החלל הכי גדול בבית, הכי פחות בשימוש…”

“למזלי הגעתי ממש בתחילת השיר. שנים שלא ניגנת אותו! שכחתי כמה אהבת אותו פעם” 

“אהבתי, אוהבת, ואוהב…” אני בוהה באצבעות שלי, עדיין מונחות על הקלידים של הפסנתר היפה, ירושה מסבתא רבא

“מדהים לראות אותך נשאבת לעולם אחר, נועה. הרגשתי שאני צופה מהצד בחוויה חוץ-גופית”

אני קמה, מצמידה את הספסל לפסנתר, ומצטרפת לחנוך על הכורסא

“ובכן… אני לא משוכנע שלגמרי חזרת” מצהיר האיש, חצי מבודח

“אם היית יודע כמה יבשות נדרשתי לחצות בדקות האחרונות, היית משוכנע לגמרי שלא” אני עונה, עדיין מתקשה להישיר מבט

“מה קורה, נועה?” חנוך מפשיל את שרוול החליפה שהוא עדיין לובש, מסתכל על השעון, ופושט את החליפה. “רוצה לספר איפה היית ומה עשית?”

“רוצה… אבל לא רוצה שתאחר בגלל סיפורי המעשיות שלי” בבקשה בבקשה, אל תלך! אני מרשה לעצמי ללחוש תפילה אילמת

“אני לא רגיל שאת בבית ביום רביעי לפני תשע וחצי-עשר… ואולי זה חלק מהענין?” גלגלי המוח והלב של חנוך מסתובבים מהר מאד. שאפו לך איש יקר.

“תחושת בטן שלי, ותקני אותי אם אני טועה- שזה זמן מצוין לכוס קפה” אומר תוך כדי תנועה לכיוון המטבח.

“אין כמו תחושות הבטן שלך” אני מתרפקת על ההקשבה שלו עוד בטרם עשה זאת בפועל, מצרפת רצון טוב למעשה “ואם תמצא משהו טוב כתוספת, הרי זה משובח”

הכוסות מקרקשות מהמטבח. אני משעינה את הראש על הכורסא, עוצמת עיניים, מתארגנת לשיתוף, ו…

והטלפון שלי מזמר

אני יודעת מי בצדו השני של הקו. יודעת עוד לפני הזינוק לעבר הנייד. אם זה לא היה ברור לי כל כך, הייתי מתעלמת ממנו בוודאות.

אבל זו לא אופציה. בכלל.

לורם איפסום דולור סיט אמט, קונסקטורר אדיפיסינג אלית לפרומי 

לורם איפסום דולור סיט אמט, קונסקטורר אדיפיסינג אלית לפרומי 

לורם איפסום דולור סיט אמט, קונסקטורר אדיפיסינג אלית לפרומי 

תגובות אחרונות

אולי יעניין אותך גם...

אוהבת ליצור? סדנה במיוחד בשבילך, קצת הרפיה וחדוות יצירה.
משהו, החלק הנשי הזה שאוהב יופי וטעם, התעורר בי. פתאום רציתי שהסלון שלי יהיה באמת יפה ושהמטבח שלי יהיה מעוצב עד הקצה.
טובעת בים מטלות ורוצה לנהל זמן בצורה נכונה? בואי ללמוד מה זה באמת.
הוא בבית הכנסת, לומד, ואת? עם הטיטולים והילדים בבית…רחוקה?
איך יודעים אם מברכים על המאכל מזונות? הדרכה חשובה.
אנחנו זקוקים לזכויות! מוסיפים בכבוד שבת קודש.

או צרו איתנו קשר

צרפו אותי 

התכנים החדשים
וגליום התוכן הדיגיטלי שלנו
ישר אליך!