נועה מספרת
הכבישים סואנים. הורסיו מתנצל על הטלטלות, ואני תוהה איך הוא מזהה את המונית שבה יושבת רותי בתוך שלל המוניות המזגזגות על אינסוף הנתיבים.
אני מאבדת אומדן של זמן, לוחשת את כל פרקי התהלים שזכורים לי. שרק נצליח לעקוב אחריה, שלא נגלה פתאום שאנחנו דולקים אחרי המונית הלא נכונה…
כמו לבלוע כדור פלצבו.
כשהורסיו מתקרב למרכז ההיסטורי של העיר, אני יודעת בבהירות אכזרית שזה לא פלצבו. אנחנו עוקבים אחרי רותי, וברור לי לאן היא נוסעת, גם אם לא ברורות לי כוונותיה.
הורסיו עוצר בחריקה, שומר על מרחק ביטחון מהמונית שממנה יורדת רותי. אני רואה את תיק הגב שלה מתנדנד מצד אחד, ואת הנרתיק של הגיטרה מצדה השני. אין לי סיבה למהר בעקבותיה. אמצא אותה בעצמי בעוד כמה דקות. בעיניים עצומות.
אני מבקשת מהורסיו למצוא מקום חניה ולהמשיך לעקוב אחרינו רגלית. מסוכן לשתינו להסתובב כאן לבד, וכדאי מאוד שיהיה באזור מבוגר אחראי שניתן לסמוך עליו.
הרחבה העצומה מדהימה אותי בכל פעם מחדש. אני נעמדת מתחת לאחת ממאות הקשתות המקיפות את הרחבה, עוצמת עיניים ויודעת שכשאפתח אותן אמצא את רותי בטבורו של עולם, ליד המזרקה המרשימה.
והנה היא שם.
הרחש סביבי מזכיר זמזום של חשמל סטאטי. רעש לבן, קוראת לזה רותי. המוני אנשים המדברים בשקט מכובד היאה למקום. ילדים מאכילים להקה של יונים חצי מאולפות. זוגות מצטלמים, חברים מצטלמים, משפחות מצטלמות…
גם אנחנו הצטלמנו כאן ביום ראשון האחרון. גם לכאן הביאו אותנו אבא ואמא במסגרת מסע ההיכרות עם הארץ שנערך לכבוד רותי. שוב זכינו מן ההפקר.
המפגש הראשוני של רותי עם שלוש הקומות של Palacio Nacional – הארמון הלאומי של מרכז מקסיקו, הזכיר לי את המסע של עליסה בארץ הפלאות. היא אחזה בידי והריצה אותי במשך שעתיים ורבע מפינה לפינה. בלי מורה נבוכים, קפצנו בזמן קדימה ואחורה, בוהות יחד בציורי הקיר המרהיבים המכסים את רוב שטחו של המוזיאון, המתארים בפירוט דקדקני את חייהם המרתקים של בני שבט המאיה והאצטקים – אינדיאנים שהתגוררו כאן עד לכיבוש הספרדי שהתרחש אי שם לפני למעלה מ-500 שנה…
אבא בא לחפש אותנו כשהקטנים התעייפו מהתרוצצות בין הקשתות והברחת היונים בצהלות ישראליות טיפוסיות. הצטרפנו לאמא והיא אספה את כולם על הספסלים מול המזרקה וחילקה טורטיות מקמח תירס ממולאות בסלט אבוקדו, ושניצלים לכל דורש.
שם, התוודעתי לראשונה לסיפור של וינסנט…
“Starry starry night
Portraits hung in empty halls
Frameless head on nameless walls
With eyes that watch the world and can’t forget”
“ליל כוכבים
דיוקן מאובן במסדרון חלול
ראשים חסרי מסגרת על קירות עלומים
מביטים אל עולם ללא יכולת לשכוח”1
פחות משבוע חלף מאז שהיינו כאן כולנו יחד. משהו שבה את ליבה של רותי, גרם לה לחזור לכאן, כמעט כפה עליה. עליסה שבה בעל כורחה לארץ הפלאות…
אני מכירה את רותי מספיק טוב כדי לסמוך עליה. אם רק אגייס בי עוד קצת סבלנות, אבין בקרוב ממש מה פשר המסע ההרפתקני הזה.
הורסיו מתמקם תחת אחת הקשתות באלכסון לרותי, ואני באלכסון הנגדי, שומרת על קשר עין עם שניהם. ממקומו בין הצללים הוא יכול לראות אותנו היטב, לרוץ לעזרתנו אם רק יהיה צורך.
רותי מתיישבת בישיבה מזרחית על הרצפה למרגלות המזרקה, שולפת את הגיטרה ומוציאה מהתיק את נרתיק החליל, מנקה אותו ומחברת את שלוש החוליות אחת לשניה. התנועות שלה מדודות, נינוחות. אין מקום לחיפזון בעולם שבו היא שקועה כרגע…
נשיפה אחת ארוכה ללא צליל. רותי מחממת את החליל, פותחת מבערים
והעולם עובר לדום…
“Now I understand what you tried to say to me,
How you suffered for your sanity,
How you tried to set them free“.
“לפתע אבין, מה ניסית לומר לי
כיצד סבלת משפיותך
כמה ניסית לשחרר את פחדיך”
הצלילים מטילים עליי כישוף. בולעים אותי לתוך עננה של קיום מקביל.
וינסנט יושב מולי, מצייר את הנוף המשתקף מחלון חדרו בבית החולים הפסיכיאטרי – מערבולות של אש סוערות מעליו, בשמי הלילה של צרפת.
אני כמעט יכולה להושיט יד ולהגיע עד אליו, מוחשי עד אימה, קופץ מתוך סיפוריה של רותי.
מנגינת החליל שלה מייבבת, מזדהה עם כאבו של הצייר המחונן ששפיותו זלגה ממנו טיפה אחר טיפה.
בעיני רוחי, שלוש קומות של קשתות מתמלאות בדיוקנאות העצמיים שצייר במהלך השנים, דיוקן לכל קשת. כמה אכזרית היתה הכנות שבה התבונן בעצמו ותיעד במכחוליו – הולך וקמל, מתכנס בבדידותו המייסרת.
“קשה לחיות בעולם אפרורי עם נפש פיוטית וצבעונית כל כך”, לחשה רותי כשסיפרה לי על חייו לפני ימים ספורים. “קשה להילחם על שפיות כשהיא מונחת על צווארך כמו שלשלאות של ברזל”…
מנגינת החליל התחלפה בלי ששמתי לב בשירה המלאכית של רותי, מלווה בגיטרה האקוסטית שלה. קולה מטפס לטונים בלתי אפשריים, מחשמל את האוויר. מתפזר ממרכז הרחבה לכל עבר וחוזר אליה בדיוק מופלא. העושר הצלילי מבהיל בעוצמתו.
מחיאות כפיים סוערות שולפות אותי מאזור הדמדומים שבו שקעתי, בהתאמה לשקיעתה שלה. המציאות מכה בי בבת אחת. עשרות אנשים עומדים תחת הקשתות, שלוש קומות הומות אדם וכולם מריעים לבחורה אחת, לא מודעים לשפיפות הקומה שלה, להלם שצובע את לחייה באדום בוהק.
מה חשבת לך, רותי? שתוכלי לתקן את השבר בעולמו של ואן גוך? שתצליחי להשמיע את זעקתו שלא נשמעה עד היום?
שתי השורות האחרונות בשיר חובטות בי, פוצעות
“They would not listen, they’re not listening still.
Perhaps they never will“.
“הם לא הקשיבו, ועדיין אינם מקשיבים.
אפשר שלעולם לא יקשיבו.”
הרוח סוטרת על פניי. אני נהדפת וקמה ממקומי, מתנודדת על ברכיים כושלות, הלומה.
הפעם הגזימה הבחורה. הגזימה בכל קנה מידה…
______________________________
1מתוך השיר ‘וינסנט’/דון מקליין. שיר שנכתב על היצירה ‘ליל כוכבים’ של הצייר וינסנט ואן גוך.
