קיבוץ צרעה, אביב 1996
נועה מספרת
“ומאירים את העולם בתורה ובמעשים טובים, ובכל מלאכת עבודת הבורא…”
המוזיקה מקיפה אותי בבת אחת. כמעט מתקיפה בעוצמות שלה.
הדרך משירותי הנשים עוברת בכניסה לעזרת הגברים. אני נעצרת להעיף מבט במעגל הבחורים המסובבים את דודי של רותי, מיוזעים ומאושרים. “הם דווקא נראים בחורים טובים”, אני מטיחה בראשי לעבר שתי הנשים הכבודות שפגשתי לפני מס’ דקות. “גם דודי נראה בחור טוב. ממש. זה לא מספר משהו על רותי?”
שתי אחיותיה של רותי אוחזות בי מכל צד, מושכות אותי למרכז המעגל המקביל בעזרת הנשים. בינתיים השיר מתחלף וברקע נשמעת מנגינה ללא מילים.
רותי רצה לעברי, מושיטה זרועות ארוכות, מזמינה אותי לריקוד אישי. מעגל הנשים פותח לי את שעריו, ממתין שאצטרף אליה.
אני מתעטפת בחיבוק של בת דודתי הגדולה ועיניי מטפטפות בלי בושה על התחרה הצחורה של כתפה…
“את מזהה את המנגינה?”, לוחשת לי רותי ישירות אל מרכז הלב. “חיכיתי שתחזרי בשביל להשמיע אותה, כמה דקות רק בשבילנו…”
אני מצמידה את רותי אליי, מנסה למנוע ממנה לנבור בנשמתי באמצעות זוג יהלומי עיניה, ולשכוח שמעגל שלם של נשים מוכרות יותר ופחות בוהות בנו. הן בטוח מפרשות את הבכי ההיסטרי שלי בתור התרגשות פשוטה.
כמה חסרה לי הפשטות הזו, שהן מעניקות לי בחסד שכולו אמת…
“בטח מזהה, אחותי כלה. מה השאלה?”, אני עונה בלית ברירה.
Starry starry night”
Paint your palette blue and grey…”1
“ליל כוכבים בצבעי כחול אפור
מביטים אל יומנו הקיצי
בעיניים היודעות את חשכת נפשנו…”
המילים מתנגנות בראשי ורגלינו נעות במעגלים קטנטנים, מתואמים.
את עיניי אני ממשיכה להסתיר מרותי,
את חשכת נפשי…
מקסיקו, אביב 1991
“ונאמר והיה ה’ למלך… אחד ושמו אחד”
אני מסיטה את הווילון השקוף ונעמדת צמוד לחלון חדרי. מסיימת תפילת מנחה, מנשקת בחום את הסידור היפה שקיבלתי מאבא ואמא כשהגענו למקסיקו. יש לו ריח טרי כזה, של עור ודפים שיצאו מדפוס. אולי אני רק מדמיינת את הריח, אבל הוא עדיין ממש מזמין אותי להתפלל בו.
דמות מוכרת עומדת במדרכה מחוץ לבניין. על גבה התיק הקבוע וממנו משתרבב הנרתיק של חליל הצד.
על כתפה השניה מתנדנדת הגיטרה שלה.
רותי? מה היא עושה בחוץ, לבד, בשעה כזו? מה נראה לה, שהיא יוצאת לקניות ברבי עקיבא פינת איצקוביץ’?
כמה שניות של התלבטות ואני מחוץ לחדר. לרוץ אחריה? אצליח לעצור אותה? לקרוא לאבא או לאמא?
במבואה עומד הורסיו, הנהג המקסיקני של בית הכנסת שכולנו מכירים היטב.
“Buenas tardes, noa”
“Buenas tardes, horacio” 2
תוך כדי דיבור אני מעיפה מבט סביבי. אבא ואמא לא נראים באזור, רק הקטנים בסלון, בונים עיר מלגו ופליימוביל.
בהבזק של תעוזה יוצאת דופן אני שואלת את הורסיו:
“Puedes llevarme con el coche? Es urgente”
“Claro, Noa. A donde quieras”3
אני רגילה לנסוע לכל מקום עם הורסיו. בארץ שבה כל כך מסוכן לילדים – ובפרט לבהירי עור כמונו – להסתובב לבד, הורגלנו לשירותיו. מפונקים בעל כורחנו.
“בנים, תגידו לאמא שאני כבר חוזרת. נסעתי עם הורסיו ל… לקנות משהו דחוף”.
לא לא לא! אני כל כך לא טובה בלשקר.
הם מהנהנים, עסוקים מידי בבניה שלהם. אין להם פנאי להרס של אחרים.
טסה לחדר, מורידה מהמתלה את הקפוצ’ון שלי ועוד אחד בשביל רותי, כי היא בטוח שכחה. טסה במורד המדרגות.
הורסיו מחכה ברכב. בחוש שישי שמתגלה בזמני מצוקה הוא מבין שעליו להימנע משאלות ולשמור על שתיקה.
שנינו מבחינים ברותי הנבלעת במונית ומתרחקת במעלה הרחוב. הורסיו מעיף מבט במראה ואני מהנהנת – אחריה. ומהר.
אנחנו במרדף. ממש כמו בסיפורי המתח שלא אהבתי מעולם. מי היה מאמין…
מוניות במקסיקו הן פרצה הקוראת לגנב. תשלם להם – הם עבדיך. ישלמו להם יותר ממך כדי לפגוע בך – הם אויבך המסוכן ביותר.
הבטן כואבת לי נורא. מה אני עושה? מה רותי עושה? ומה יקרה אם נאבד אותה בכבישי הענק של מקסיקו סיטי? למה אני משתפת פעולה עם המעשה הזה? ומה יחשבו על הכול אבא ואמא?
ומה יקרה אם לא נאבד אותה? איפה אמצא את עצמנו?
מה עלה בדעתה של המטורללת הזאת? מה?
_____________________
1מתוך השיר ‘וינסנט’/דון מקליין. שיר שנכתב על היצירה ‘ליל כוכבים’ של הצייר וינסנט ואן גוך
2אחה”צ טובים, נועה
3אחה”צ טובים, הורסיו
4תוכל לקחת אותי ברכב? זה דחוף
5ודאי, נועה. לאן שתרצי
