אחת מאלף

כמה בנאלי, הגענו לפרק הסיום של ‘אלף בתור לפני’. תכננתי אותו המון, את הפרק הזה. אולי מהיום שבו ההגיגים המקושקשים שבמגירה קיבלו במה מכובדת, מהוקצעת, ופתחתי חלון לקהל לבפנים של הרגשות שלי.

היה פער של כמעט שנה בין כתיבת הפרקים לפרסומם. למען האותנטיות השתדלתי לתקן את התאריכים, אבל החוויות עצמן קרו בערך שנה לפני שקראתם עליהן. כשלא חלמתי לשתף מישהו בחוויות שלי…

ובעיקר – כשחשבתי שאין טעם לפרסם את הטורים שלי, כי עוד שניה זה לא רלוונטי, ועוד חודש כבר לא יהיה לי מה לכתוב. כי אני כבר לא אהיה בטיפולים, ואשב ואדבר עם כולם כמו כולם ואשכח מכל הסיפורים המעניינים שהיו קודם… היום שבו החלטתי לפרסם, היה כנראה היום שבו הבנתי שכמות החוויות שצברתי כבר לא דומה לאף אחד מ’כולם’ הנ”ל, וגם אם מחר אני איוושע, עדיין יש לי המון מה להגיד… אז אמרתי.

מקובל לסיים סדרה בהפי הנד. ככה כולם ילכו לישון שמחים בלילה, ככה כולם יהיו מרוצים מהסיפור והמערכת תזמין אחד חדש. אם זה היה נכון, הייתי כותבת גם אני את הסוף הטוב שלי, ואולי גם שמה תמונה של תינוק מלאכי… ובזה באה הסדרה שלי למטרתה. היה הייתה אישה צעירה שלא נולד לה שום תינוק, ניסתה כל מיני דברים ובסוף הצליח. סוף טוב הכול טוב. אבל כמו שלאורך כל הדרך – חוץ ממינימום טשטוש פרטים – הבאתי את החוויות כמו שהן, גם כאן לא הייתי מסוגלת להמציא הפי הנד כדי שכולם יהיו מרוצים. (סליחה מכל המאוכזבות).

וכאן כמעט חזרתי בי מכל הרעיון של הסדרה…

אבל במחשבה שניה – לא באתי לספר סיפור, בכלל. מה שרציתי הוא להעלות למודעות את השטח האפור של זוגות בלי ילדים. כאלו שאולי יהיה להם ילד שלוש שנים אחרי החתונה, כאלו שאולי רק כשיעברו חמש שנים והבית יהיה ריק כולם יבינו. רציתי למחוק מהלקסיקון את האמירה ‘תנצלו את הזמן שאין לכם ילדים’ מכל זוג שעבר לו 8 חודשים לחתונה, למרות שלרובם המכריע המשפט באמת נכון, אבל בשביל החצי אחוז שכבר אז לא ישן בלילה… המשפט עצמו אכן נכון, יש המון מה לנצל! (אפילו בהמתנה של שנים…), אבל את זה כדאי להשאיר לאנשים להבין בעצמם. 

רציתי לתת כוח לכל מחכה באשר היא (ולפי התגובות נראה שזה הצליח, ב”ה). לתת כיוון לכל האחיות והגיסות ש’עקפו’ ושואלות את עצמן איך זה מרגיש מהצד השני. לכל הקולגות שיושבות במשרד לצד אחת כמוני (וגם אלו שיושבות לצידי, ולא יודעות שזו אני… ראיתי את הטור על המסך שלכן ;-). לכל האימהות שבוכות על הבנות שלהן שעדיין לא זכו להיות אימהות, ולכל אחת שמחפשת איך להכניס את הקב”ה לכל קושי שיש לה בחיים…

אני חושבת ששתי המטרות הנ”ל הצליחו, ובזה הגענו לסוף הטוב. עד כמה שאפשר להגיע לסוף במטלה שהיא אתגר חיים. ילדים ד’ יתן לי מתי שהוא יתן, וכוחות בכל יום מחדש. את הבחירה איך להתמודד בוחר האדם בעצמו, ואם בזה הוא מצליח – הכול טוב. וד’ יעשה את שלו.

קיבלתי מכן המון תגובות, נתתן לי המון כוח! תודה לכל המגיבות, ובמיוחד למחכות שבהן. תודה מיוחדת לנחמי, ל’מחכה’, לרחלי ולכל השותפות לספסל שהגיבו והאירו, למדתי מכן המון!  ואי אפשר בלי תודה ל’אמהות שלי’ זו שילדה אותי, וזו שקיבלתי בנישואי מתנה יפה מד’. שבזכותן הכל (התחלתי לפרט וזה יצא ארוך מידי…)

חייבת להדגיש שלכל זוג יש את הרבנים שלו, הנתונים והכוחות שד’ נתן לו, וההחלטות שהוא קיבל בס”ד. אין להקיש משום דבר שאני עשיתי לאף אחד. רציתי להביא רק את הרוח. סעו איתה להיכן שתועיל לכם. יש מישהו בשמים שיש לו אלפים ורבבות וכל אחד יחיד ומיוחד, עומד בפני עצמו. אפילו אם אלף עומדים בתור לפניו, מחכים כמוהו בדיוק, בשביל אבא בשמים אתה יחיד ומיוחד…

תודה שהנעמתם לי את ההמתנה בתור,

חני