פרק 2

חוי

נועה, שלוש וחצי לפנות בוקר של יום חמישי.

נפגשנו היום, כלומר, אתמול, וקשה לי לכתוב לך את זה אבל חייבת.

את כזו נשמה, ובאמת רוצה. אבל למה את מחכה. די כבר.

מה את יושבת ומביטה בי כאילו אני קרוקודיל שיצא מן המים עם שערות רטובות? תעזרי לי, תעשי משהו. תיקחי ממני את זה!

את מאכזבת.

את יודעת מה, אני אגיד את זה יפה יותר – אני מאוכזבת.

סוף סוף הגיע יום רביעי.

מצאתי את עצמי כמה פעמים השבוע בודקת כמעט על האצבעות כמה ימים נותרו עד אליו.

בשבע עשרים וחמש כבר יצאתי מהבית. ידעתי שיש לי עוד שלושים וחמש דקות ושלא יהיה לי כיף לחכות על מדרגות הבניין שלכם, אבל הבית פלט אותי החוצה. בורחת מעצמי. מחכה כבר להגיע אל המקום שייקח ממני את כל זה.

הייתה לי מטרה ברורה למפגש הזה.

ביום שני היה לי תור במרפאת אחיות לבדיקה שגרתית למצב שלי, לחץ דם ובדיקות דם. 

בפעם הראשונה שהאחות מדדה לי היא חייכה ואמרה: “הגעת עכשיו מהדרך?” 

“לא. למה?”, ישבתי בחוץ כבר 25 דקות, ממתינה שיגיע התור שלי. לא אשמתם. הגעתי לפני הזמן.

“פשוט יצא קצת גבוה, בואי נעשה שוב”. מסרתי לה בשנית את הזרוע שלי. היא סגרה טוב יותר את הסקוטש ונתנה לו הוראה לחנוק אותי מחדש. זה גבוה. זה גבוה. זה גבוה. הלב שלי השעיט את הדם בתוכו. לחץ אותו לזרימה מטורפת והדופק לא השתלט על קצב המרוץ האדום הזה.

“או-אה”, המכשיר צפצף שוב. הסתכלתי על הארור הזה ועל הציון שנתן לי. ’95\170′ הוא כתב שם בתמימות.

“את בלחץ?”, היא שאלה אותי והרימה עיניים טובות מתוך תלתלים. 

“אהה… כן. אני נכנסת אל מקום שיש בו רופאים ונורא נלחצת”. 

“תסמונת החלוק הלבן”, היא חייכה. “אבל אנחנו חייבים לקבל מדד הגיוני יותר”.

“אני בטיפול”, אמרתי קצת בשקט, “זה אמור להסתדר ממש בקרוב”.

“מצוין”, היא מרחה חיוך משוקולד. “אני רושמת שתבואי לבדיקה חוזרת לאחר טיפול, אוקיי?”

היא רצתה לסיים, כנראה, ומצאה דרך. רשמה את ההפללה הזו, שאני, חוי, הולכת לטיפול.

איזה יופי. עכשיו זה כתוב בתיק שלי, והסוד שלי גלוי לכל רופא או אחות או פקידה. ככה, בפשטות.

אבל אולי זה יגרום להם להתייחס אלי בעדינות יותר ולא להפחיד אותי.

מקווה.

לכן, כשהגעתי אליך ושאלת מה שלומי בקלסיות מחרידה, אמרתי לך מיד, “יש לי לחץ דם גבוה”. דפק לי הלב שתשלפי לי כבר עצה טובה איך לא להילחץ מהרופאים האלו ואיך לחץ הדם שלי לא יזנק כל כך בזכותם.

בשביל מה אני באה אליך? בשביל שתסדרי לי עניינים. אין לי כוח לחפרנות.

אבל את, כאילו השעון שבחדר שלך לא מתקתק, חייכת וחיכית ושאלת, “את פוחדת מרעלת?”

המילה האחרונה שאמרת יצאה מהפה שלך כמו הבל שחור והלכה ונעשתה סמיכה ושחורה יותר ויותר, עטפה את כל החדר, חנקה אותי.

“אני אמות”, רק אמרתי מתוך החנק. “אני אמות”.

נועה

העיניים מזדגגות.

“אני אמות”, היא אומרת, “אני אמות…” אני רואה את חוי מאבדת צבע במהירות שיא, והזיקוקין בקצוות העיניים שלי מתפוצצים.

אני בתחילתו של התקף חרדה משותף עם חוי? מה קורה כאן?

התחושה מוכרת. טבעת החנק מתהדקת סביב הגרון שלי. כבר מזמן זה לא קרה לי, וזה מבהיל. משהו בבחורה הזאת מתקשר עם הנפש שלי בצורה בלתי ישירה, חשופה, כאילו העור – המגן שלי – נעלם. כאילו היא לא צריכה לספר לי על עצמה. אני מספרת לי עליה ללא אבחנה.

אני נושמת עמוק-עמוק, מדברת למר התקף בקול תקיף, “מבטיחה להתפנות אליך בעוד שעה, ועכשיו – זוז! פנה דרך, ומיד!” וחוזרת לחדר. צריך אותי כאן ועכשיו.

חוי רחוקה מדי. מבטה מסגיר את הניתוק שבו היא שרויה. אני מזיזה בזריזות את השולחן הקטן שבינינו ומקרבת אליה את הכיסא, עיניי מול עיניה.

“חוי, תסתכלי אליי”.

אין תגובה.

אני רואה את הדופק פועם במהירות שיא בצווארה. ההתקף עדיין לא מיצה את עצמו.

“חוי, תסתכלי אליי, אני רוצה לעזור לך”, אני נשמעת לעצמי על גבול הקשוחה, אבל מכירה את זה. זו הדרך היחידה ליצור תחושת ביטחון ולהחזיר את המושכות לידיי.

מבטה של חוי משוטט עד שנח על עיניי. ערפל כבד שוכן שם, טובעני.

“איזה יום היום, חוי? תגידי לי יום ושעה”.

“יום רביעי… שמונה בערך…”, מבטה של חוי מטייל. היא מתבוננת על פרק ידה השמאלית, “שמונה ורבע”, מבטה שוב ננעל על עיניי. היא איתי, סופסוף.

“יופי, חוי. ענית מצוין. עכשיו בואי נתמקד בנשימות. ננשום יחד ארבע נשימות עמוקות דרך האף, וננשוף לאט לאט דרך הפה, כאילו יש לך קשית. מוכנה?”

חוי מהנהנת ברפיון, עוצמת עיניים. אנחנו נושמות ונושפות יחד, אני בדרמטיות – משמיעה את עצמי כך שיהיה ברור לחוי שאני כאן, איתה לגמרי, והיא – לאט לאט, עיניה עדיין עצומות. 

אני מתבוננת על הצוואר שלה. הדופק נרגע מעט, ברוך ה’.

“מעולה, חוי. עשית את זה ממש מצוין. ועכשיו כדאי שנבדוק יחד – משהו ממש הבהיל אותך, ואת כרגע חווה תחושות מאוד לא נעימות בגוף. את רוצה לספר לי איך את מרגישה בדיוק?”

“לא יודעת… אני נחנקת… פתאום נגמר לי האוויר…”

“זה בטוח מפחיד נורא. הדופק שלך משתולל ואת רואה שחור בעיניים, את בטוחה שמשהו ממש גרוע עומד לקרות”.

“נכון”, אומרת חוי והדמעות מציפות את עיניה, “שאלת אם אני פוחדת מרעלת, ודמיינתי שמשהו ממש רע הולך לקרות לי”.

חוי בוכה.

“את חייבת לעצור את זה”, היא מזדעקת, “מיד! בשביל זה באתי לפה! אני לא מסוגלת להמשיך ככה, למות מפחד שמשהו גרוע יקרה לי…”

“את מפחדת כל כך שאיזה אסון יקרה לך, ואת רוצה לעצור את הסבל הזה הרגע”, אני משקפת לחוי, מזדהה עד כלות עם הצורך הקיומי להפסיק את הייסורים. אני יודעת טוב מאוד כמה החיים בצל החרדה הם בלתי נסבלים.

“נו, מה עושים? תגידי כבר! אני מוכנה לעשות מה שתגידי, רק תעצרי את הסבל הזה!” 

חוי לבושה היום בצבעים כהים שמבליטים את חיוורונה, אם כי הצבע חזר מעט ללחייה. הדופק סדיר. זה הזמן לחזור למקומי.

אני מחזירה את הכיסא שלי ואת השולחן הקטן למקומם, ומתיישבת בנשיפה.

“עברת כרגע טלטלה לא קטנה, חוי. זה בטח הבהיל אותך ממש, וגם התיש אותך פיזית”.

חוי מהנהנת, חלושה מצד אחד, ומנגד – מקרינה דחיפות שאינה משתמעת לשני פנים.

“את רוצה ממני תשובות. נכון יותר – מתכון מנצח, ולי יש עדיין כל כך הרבה שאלות”, אני אומרת.

“אני שואלת את עצמי – האם קרה משהו לאחרונה שהציף אותך? האם מוכרת לך התופעה מהעבר? ובעיקר, מה מספרת לנו החרדה עליך? על הלא מודע שלך? מה היא יודעת שקשה לך לספר לי באופן ישיר, ולכן היא הגיעה כדי לתפוס פיקוד…”

המבט של חוי מבהיר לי שאיבדתי אותה. אפס קשב. היא הולכת עכשיו הביתה, כי השעה כבר תשע. נגמר לנו הזמן.

ואני מתפללת מעומק ליבי שהיא תבחר לתת לנו עוד זמן…

לורם איפסום דולור סיט אמט, קונסקטורר אדיפיסינג אלית לפרומי 

לורם איפסום דולור סיט אמט, קונסקטורר אדיפיסינג אלית לפרומי 

לורם איפסום דולור סיט אמט, קונסקטורר אדיפיסינג אלית לפרומי 

תגובות אחרונות

אולי יעניין אותך גם...

כיצד מברכים? על מה צריך להקפיד בשעת הברכה?
רגעים כאלה, של יום שישי. מכירה?
על מה מסופר בפרשה? הצצה מהירה על פרשת השבוע.
מה מלמדת אותנו אמה עבריה על הגאולה העתידה לבוא, בקרוב?
על מה מסופר בפרשה? הצצה מהירה על פרשת השבוע.
בואי נדבר על זה…. איך לא עושים כלום, אבל באמת?

או צרו איתנו קשר

צרפו אותי 

התכנים החדשים
וגליום התוכן הדיגיטלי שלנו
ישר אליך!