פרק 2

רחלי פרידמן

בשנים הראשונות אחרי התשובה, היה בי צורך תמידי, קשיח, להראות למשפחה שלי עד כמה הכול נפלא לי. כאילו אם את חרדית, את חייבת להיות מושלמת. את הרי חיה חיי תורה, אז ברור שהזוגיות שלך צריכה להיות מהממת, בעלך אמור לכבד אותך כמו שרק תלמיד חכם יכול, וגם הילדים צריכים להיות מחונכים קלות אך פריכים במידה, בדיוק כמו ירקות מוקפצים. 

הבעיה התחילה כאשר פגשתי את המציאות, או ליתר דיוק – המציאות התנגשה בי. 

והנה תמונה מתוך סלון הבית שלי: אימא שלי, יפהפייה ומטופחת כתמיד, יושבת מולי. אני, איך לומר? יותר בקטע של קז’ואל היום. מטפחת שמוטה מעל המצח בזווית אופנתית, חולצת וינטאג’ בנגיעות אקונומיקה מלאות השראה ונעלי בית שנראות כאילו הברחתי איתן את הגבול ממקסיקו לארצות הברית. 

אימא שלי מסתכלת עליי. חוזרת להתעמק בכוס הקפה שלה. אני יודעת שהיא באה לכאן עם סיבה. היא אף פעם לא באה לכאן סתם. אני רוצה לדעת מה הסיבה הזאת. רק שהיא כזאת אירופאית חמודה ומנומסת, שהיא לא תגיד לי ישירות מה העניין, הו לא. היא רוצה לשמוע מה שלום הילדים (בסדר סך הכול, תודה) מה שלום יונתן (אני לא מספרת לה שהוא שוב מחפש עבודה) ומה שלום העציץ שהיא קנתה לי לפני חודש (אמממ, מה שלומך, אימא?) 

כשנימת הקול שלה משתנה קלות אני מזדקפת כמו כלב ציד. הו, הנה זה בא. הסיבה. 

“אליענוש”, היא אומרת לי. איך אני אוהבת שהיא קוראת לי ככה, זה מרגיש לי כאילו אני שוב הילדה הקטנה שלה. “אליענוש, אני מתרגשת נורא לספר לך… אני שומרת את זה בבטן מהבוקר ולא יודעת אפילו איך לומר את זה מרוב שאני מתרגשת…”

הוי. אין טעם להאיץ, אני מזכירה לעצמי בשקט. תני לזה לקרות מעצמו, כמו בצק שתופח. 

“אליענוש”, היא רוכנת קדימה והעיניים שלה רטובות, “החלום שלי סוף סוף מתגשם. יעלי חוזרת לארץ”. 

יעלי. יעלי שלי. התאומה שלי. אחותי בלב ובנפש ובגוף, החברה הכי טובה והיריבה הכי מרה. נזכרת בעיניים שלה, זהות כל כך לשלי ושונות באותה מידה בדיוק. אולי כי נקודת המבט של כל אחת מאיתנו השתנתה כל כך במרוצת השנים, שאפילו הנתונים החיצוניים לא מצליחים לגרום לנו להרגיש דומות באמת. 

כן, יעלי שלי עזבה את הארץ קצת לפני שהתחתנתי, קצת אחרי שהבאתי את יונתן הביתה, להכיר את המשפחה. היא הייתה מזועזעת כל כך לראות אותו, שהיא בקושי הצליחה לדבר. אירוע שקורה לה באותה תדירות של שבץ. כן, היא כמובן באה לחתונה שלי (ואיחלה לי מזל טוב עם חיוך עלוב ועצוב שגרם לי לרחם עליה כמעט כמו שהיא ריחמה עליי), וקפצה פה ושם במרוצת השנים, בהתחלה לבד ואחר כך עם בעלה והילדים. אבל איכשהו הביקורים האלו הפרידו יותר משחיברו. הם הדגישו את השוני שנוצר בינינו, את העובדה שכל אחת המשיכה במסלול משלה, והיו קצרים מכדי לגשר על הפערים ולבנות קשר מחודש.

ועכשיו היא חוזרת. זה פתאומי כל כך, מפתיע כל כך, ואני המומה מכדי להגיב.

“אז מה את אומרת?”, אימא שלי דוחקת בי כשהשתיקה מתארכת. היא אף פעם לא הייתה טיפוס של שתיקות. 

“וואו, זה… זה מדהים ממש”, אני שולפת איכשהו מילים מתוך בליל הרגשות שאופף אותי. “סליחה רגע אימא, אני צריכה לבדוק מה עם שירי, נראה לי שהיא בוכה”.

שירי שלי אכן עומדת בלול, רעבה ורעננה אחרי שנת הבוקר שלה וזקוקה למנות גדושות של תשומת לב, מים וסבון. הטיפול בה מאפס אותי לא פחות מאשר אותה, וכאשר היא מסיימת לאכול אני טומנת את האף שלי בצוואר שלה ומנסה להירגע. 

אז יעלי חוזרת. איך זה ייראה עכשיו. איך היא נראית היום. איך אני נראית. איך זה יהיה ביחד.

ופתאום, משום מקום, אני מרגישה את העצב הישן מחלחל בי. צער בלתי נמנע על הדברים שוויתרתי עליהם, על האנשים שמהם התרחקתי, גם אם לא במכוון.

יש שינויים שעברתי בגאווה גדולה. ניצנים קטנים שפרחו בי ושימחו אותי כל כך; פיסות חיים, גדולות וקטנות, שחתכתי מעצמי והקרבתי להשם באהבה. העניין הוא, שלא על הכול ויתרתי בכוונה. יש חלקים שפשוט נשרו ממני איכשהו, ורק כשהתבוננתי לאחור – ראיתי אותם זרוקים בצידי הדרך, כמו מטבעות שפג תוקפם. 

אולי, אולי הגיע הזמן קצת לחזור אחורה, להרים מטבע-מטבע ולבדוק. לברור, לאסוף. להכיל. 

אולי. 

לורם איפסום דולור סיט אמט, קונסקטורר אדיפיסינג אלית לפרומי 

לורם איפסום דולור סיט אמט, קונסקטורר אדיפיסינג אלית לפרומי 

לורם איפסום דולור סיט אמט, קונסקטורר אדיפיסינג אלית לפרומי 

תגובות אחרונות

אולי יעניין אותך גם...

נפרדים ממרים, אהרון ותכף גם ממשה, איך מחזיקים בחבל האמונה?
מה מברכים על גבינה שעל קרקר? ועל הקטשופ עם הצ’יפס?
שבת מקור הברכה! הצטרפי למיזם כבוד השבת.
איך קשורים המרגלים – ליומיום השוטף שלנו? ומי אוכלת את מי?
בואי להכיר את הרוטב הארגנטינאי שהולך להקפיץ לך כל ארוחה!
מישהי בסביבתך עברה לידה שקטה? הפוסט הזה מיועד לך!

או צרו איתנו קשר

צרפו אותי 

התכנים החדשים
וגליום התוכן הדיגיטלי שלנו
ישר אליך!