אחרונה בתחנה
כמו חלק מהקיר, מהנוף של הדרך,
הפכתי להיות הנוף של התחנה.
עוברים על פני, כמו אין לזמן ערך,
ואני עודי ממתינה.
יש את אלו שעצרו, חיכו איתי קצת,
מצאתי בהם חברה, וזיק בי ניצת.
ראיתי בהן אחיות לצרה וכאב,
וכשהגיע זמנם – ניסיתי לא להתאכזב.
מהבגידה. כלומר – שמחתי בשמחתן,
ולא ידעתי מה לומר כשהשפילו מבטן-
וסיפרו שבעצם הן לא ‘במועדון’. כבר חודש,
ואני ניסיתי לפרגן איחולים עד גודש.
וכשהצלחתי – הן שכחו שאני לא בסירה,
ואמרו עוד מילים שהכאיבו עד בערה.
וכשלא – הן (והפעם שפנות ניסיון אחרות),
מיד, באין מילים, שכחו שהיינו חברות.
אז חיפשתי מידה ומשורה להשתתף בשמחה,
שלא תכאיב ולא תוביל מנוסה ובריחה.
ועד שחשבתי ושקלתי ובדקתי היטב,
נשארו בתחנה רק אני והכאב.
כי הזו”ציות הקטנות – באמת לא בעניין,
ואלו שכמוני – אימהות כבר מזמן…
והספסל שלי פנוי, כי אלו שבאמת איתי
עצוב לי לחשוב שאני איתן, באמיתי!
כי הן נשים עם בעיות, עמוק בטיפולים,
כאלו שלא מבטאים במילים.
ולהיות איתן, זה מזכיר בלי רחמים,
שאני על ספסל המתנה המון ימים.
וכמו שאני מסתכלת – מסתכלים עלי גם,
וככה כל מי שמחוץ לעולם.
זהו. העת לומר שלום לזו”צה בלי ילדים,
לקדם בשלווה את כל הגלים.
להבין שההמתנה היא כבר לא תחנה,
אלא חדר המתנה מצויד לשהות…
בסבלנות, בתפילות לד’ כחנה,
חשוכי הבנים אהובים. מציאות!
ולנסות כל בוקר, כששמש עולה,
לראות אותה כמו מתנה עם סרט,
כי בכל המתנה יש מעלה,
ואם מאוד נתאמץ – היא תהיה נהדרת.
איחולי הצלחה לך, אישה כבר לא זו”צה,
שהשליח הנכון כבר יהיה בנמצא.
שתסיימי לחכות בחדר ההמתנה,
ותצאי, מגלגלת עריסה עם מתנה.
ועד אז – שתמשיכי לחייך כמו זוצי”ת תמימה,
למענך, ומשפחתך, וכל הסביבה הרחומה…
שנת אבל
השנה הראשונה של הטיפולים, קשה הרבה יותר – במובנים רבים – מהשנה השנייה והשלישית. ואני מקווה ומתפללת שלא לדעת איך נראה ההמשך… פשוט, כי אז אני כבר לא אהיה בטיפולים.
לפני שנה האמנתי הרבה יותר חזק שהנה-הנה זה נגמר. עכשיו – אני ערוכה לעובדה שאם לא ילך הפעם – לא יתהפך העולם. זה יהיה עצוב מאוד, אבל יש לנו כבר דפוסי התנהגות והתמודדות ליום וחצי-שניים עד שמתאוששים מהאכזבה. הזוי, אבל ככל שעובר הזמן מתאוששים מהר יותר!
אם בעבר, ביום-יומיים האלו לא אכלנו כלום, או אכלנו בורקסים מהמאפיה שליד הכולל – הרי שכיום יש במקפיא אוכל שמור ל’ימים כאלו’. ארוחה מזינה ליום שאין כוח להכין אותה, אבל יכול להיות משיב נפש לאכול אותה. מעבר לעובדה שאנחנו למודי אכזבות, זה מושפע מ’עקרת הבית החרוצה’ – שככל שחולף הזמן הולכת ומתמקמת טוב יותר במטבח היחידה שלנו.
מרגע שעברה שנה – אפשר לשחזר ‘איפה אחזנו לפני שנה’. מה היו החלומות והציפיות, ההרים הבלתי עבירים (פעם חשבתי שהזריקות כואבות…) ומה תאריכי היעד (עד סוכות הבא אנחנו עם ילד! לא קרה). ולהיזהר לא לרחם על עצמנו יותר מידי כשנזכרים מה הספיקו זוגות בני גילנו בשנה הזו, ומה אנחנו.
קראתי לטור שלי הפעם שנת האבל, ממקום של כאב ואבדן של שנה שעברה ולא התקדמנו בה כלום. אבל במחשבה שניה – הייתי קוראת את זה ‘אבל’ בפתח וקמץ. כי יתכן שהרבה אנשים הספיקו הרבה דברים שאנחנו לא. אולי הרבה מתכניותינו לא התגשמו, נכון, אבל…
אבל – אנחנו עצמנו נהיינו בשנה האחרונה אנשים טובים יותר, מעובדים יותר, מאמינים יותר. כלפי חוץ, זה נראה בדיוק אותו דבר. זוג צעיר (?!) ונחמד. אבל אנחנו היום, יותר מאי פעם – יהודים שמחים וטובים יותר, ויהי מה.
ויום אחד – אני בטוחה שיבוא – בשעת השכבה עמוסה, כשכל החוויות המסעירות יהיו היסטוריה, אני בטוחה שאם יהיה לנו פנאי לשחזר – נוכל לומר שהיה שווה!
