תרפיה בחלומות
מי שלא לן בלילה בכי,
לא ידע מהו ‘לבוקר רינה’.
ממתיקה הכאב עד שאיש לא יוכל לה,
מארת באור אמונה.
זו עוד סיבה למה אני מרשה לעצמי לחלום,
על המתק והאור שיוצף אותו היום
שנזכה בקרוב אמן והלוואי.
לדמיינו לפרטים, למרות שלא ידעתי אימתי…
לפעמים זה נדמה כמו נסיכה בעגלה ורודה,
שמכל התינוקות – היא הכי חמודה!
קורה שאת הבמה ממלא הטופס,
שבו הסכמתי שהם יבואו בקבוצות…
ואז את כל דמיוני זה תופס,
זוג תאומים עטויי מחלצות.
שישחקו הרבה ויריבו מעט,
ויהיו ת”ח גדולים כמו אבא כמעט…
יסגרו לי את הפינה בזכיין של נשים,
(ובכל מה שישבר – נוכל אותם להאשים)
במוחי מתבצעת כבר עסקה משולשת,
שנים בנים פלוס ‘אחת’, כולי מתרגשת…
קוראת להם בשמות ומחליפה שוב ושוב
מחליטה שלעבור דירה זה חשוב
כי העגלה שלהם לא תעבור בדלת,
והבית קטן מדי בשביל החבורה המייללת…
ומה אכפת לי לשמוח על חשבון אותו הבוקר,
בשביל שהבכי של לילה יצרוב קצת פחות?
וכמה שליפול למציאות זה קצת דוקר,
הדמיון שווה את קטיעת האנחות…
ועם כל החזית שמבחוץ חזקה,
אני חיה בדמיונות שנותנים לי ארכה –
לעוד יום של חיוך, ותקווה ותקווה
לחיים נורמליים של שמחה ושלווה.
אל תראו את השבר, אני בחלום,
שאולי בקרוב מאוד יבוא זה היום.
כי איכשהו מרגיש לי שבריחה שכזאת,
לוקחת ממני הכי פחות כוחות.
מאירה בלכתה את השבר – בחלום!
ממתיקה את הבכי, מרפאת את היום…
וכשמחר ברחוב אני אפגוש חברה,
עם עגלה כפולה של הבייבי והבכורה.
נשאר לי רק לבחור, האם לחלום או לבכות,
ואיך להחזיר לעצמי את הכוחות.
אז אל תצחקו עלי, אפילו שזה מגוחך,
כי האחריות על הצלת נפשי ממפח –
היא רק שלי…
אמונה בלילות
נראה לי ששום ילדה לא תוכל להתחרות עם בכורתי שעדיין לא ירדה לעולם, במספר השמות שכבר החלפתי לה, בשעה שעדיין לא הוכח שהיא תהיה מתישהו (אפשר לכעוס עלי על המזוכיזם – אבל אולי קודם יהיה לנו בן?)
בהתחלה קראו לה ע”ש אמא של סבתא שלי, כדי לשמח את הסבתא הנ”ל. אחר כך שונה שמה ע”ש סבתא אחרת, כי נודע לי שזה לא יסתדר עם השמות מצד בעלי. וכשר’ חיים קנייבסקי זצ”ל נפטר – מיד עבר הזיכיון על הבכורה לבן, וקראו לו חיים, אלא מה?
הלילות, כך מסבירים בעלי המוסר, הם זמני הקושי של יהודי בחיים. הוא לא יודע למה שקורה לו זה לטובתו, וחרד ממה שיהיה הלאה. נשאר לו רק להיאחז בקב”ה ולהאמין בו שהכול לטובה וממנו יתברך באהבה. זו אמונה בלילות. הבוקר – זה הזמנים שיהודי זוכה לראות את חסד ד’, את האור הגדול. כמה גדולה השמחה בבוקר, של מי שזכה להאמין בלילה. כמה טוב יכול להיות הלילה, אם זוכרים ובטוחים שאחריו יגיע הבוקר. אפילו לילה של בכי, מניסיון 😉.
בעבר, לא הרשיתי לעצמי לדמיין את זה קורה. פחדתי שקרקע המציאות תהיה כואבת מידי להיחבט בה. אבל הדמיון לא שואל רשות, ופורש כנפיים למחוזות שבשום אופן לא רציתי להגיע אליהם. אחרי תקופה התרגלתי למשחק הזה. נהנים לדמיין, וחוזרים לקרקע המציאות. הטיסה על חשבון הבית 😊. זה קל יותר מלהישאר בקרקע הנ”ל כל הזמן.
כיום אני מסוגלת גם לחשוב שאולי נתגעגע לתקופה הזאת. למתנות שההמתנה מביאה איתה. לקרבת אלוקים שכלולה בעסקה. לשקט ולזמן להיות זוג לעצמנו, בלי עוד מחויבויות משפחתיות. ולחכות שיגמר הלילה ויבוא הבוקר ונראה כבר את האור הגדול ונסתנוור ממנו. כי אחר כך ההרגל שוחק את ההתפעלות. ועל כל הקושי – מתוקה אמונת הלילות, והיא מתנה לכל החיים.
לילה טוב ומאיר לכל מי שמחכה לבוקר.
נדבר מחר…
